מנסה להבין את דבריך..

אתה מכיר שיקול הלכתי שקורים לו 'צער'?

אין שום מצוות עשה או לא תעשה על צער.

החיים לפעמים מצערים כי זה מה שהם.

לפעמים לטווח הקצר שאדם יעשה מצווה או לא יעשה איסור יהיה לו צער מזה.

וזה שווה את זה.

הדין היחידי שמכיר כשיקול הלכתי במילה 'צער' זה "מצטער פטור מהסוכה" שזה דין מאוד ייחודי וספסציפי.

למערכת ההלכה יש לה את השיקולים הפנימיים שלה ולבנאדם יש את השיקולים שלו. נראה לי שמן היושרה הבסיסית של האדם כדאי לעשות הבחנה בין השניים.

אם לא הבנתי את דברייך אשמח שתסביר.

אולי לא גזרו משום צער. ואז בעצם אתה לא עובר על האיסור כלל.

לגבי מצוות דאורייתא - אין מה לדבר בכלל.

הדין הכי קיצוני שאפשר להגיע שם זה יהרג ואל יעבור או יעבור ואל יהרג. זאת הרמה של השיקולים. 

לא לעשות דבר שצריך לעשות בגלל צער זה בחיים לא.

אנשים שמצער אותם לשמור שבת, לא ישמרו שבת?

מצוות זה לא דבר פשוט ויכול לגרום לאדם סוג של צער.

אינה מנומקת בגמרות שזה בגלל צער. יש נימוקים הלכתיים אחרים לכך. עיין שם.

ולכן אני חוזר לדברי - אין שום עקרון כללי של צער.

אגב, לגבי הדוגמא ההבדלה בין בשר לחלב זאת הרחקה של הרחקה של דרבנן...

בתור פוסק הלכה ברור שיש לך רצון לגרום לאדם לשמור על ההלכה מתוך תחושת חיבור והזדהות ולכן אתה תנסה להקל עליו בדברים מסויימים. אבל צער כשלעצמו איננו מהווה שיקול הלכתי כלל. 

פוסק לא יכול לרשום בפסק - "הותר משום צער". הוא צריך למצוא פתחים אחרים להתיר (אם יש כאלה).

גורם שהוא יעבור על עוד איסורים אולי בהחלט זה נכנס על כף המאזנים.

אני חושב שאתה מעלה נקודות שמאוד חשובות לבירור -

א. למה צורם לך לשמוע שצריך פתחים אחרים כדי להתיר? אתה תופס את הצער כערך חשוב כשלעצמו ביחס למצוות לא תעשה?

ב. ישנה סתירה בין הרגש הפשוט להלכה לכאורה. אנשים שהיה אפשר למנוע את סבלם לולא מערכת ההלכה. זה כואב הלב לראות סבל. לעומת זאת, להזדהות עם תכלית של איסור שנתן הקב"ה זה לא תמיד פשוט.

 נראה שבגלל זה גם כאן הבלאגן שעושים מכל נושא הנטיות הפוכות. ההלכה מונעת מאנשים חסך של סבל אם הם בוחרים ללכת בה.

כדאי לחשוב על זה.. למה אתה לא רוצה לסבול? מתי אתה מוכן לסבול דברים? 

יש לך תחושות בריאות.

אם אתה רואה אדם שסובל ואתה מעוניין להקל מעליו, זה מצויין. אתה לא צריך להרגיש רע עם זה.

מקובלנו שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו ואם הוא מעמיד לאדם נסיון הוא יכול לעמוד בו.. (זהנ מה שאני מכיר)

באמת רואים שקשה מאוד מאוד לחברה הישראלית לקבל את כל הסיפור של הנטיות הפוכות וזה נראה לי די קשור.עד כמה אנחנו מוכנים לסבול (במידת הצורך) עבור ההלכה? או בעצם - האם שמירת ההלכה שווה את זה? (שהתשובה היא כן, אבל היא דורשת בירור חח) מה המשמעות של שמירת ההלכה? זה פותח בפנינו שאלות רחבות ב"ה..

לא ידוע לי על דבר כזה...

העניין הוא ההיסח דעת שבא מהצער ולא הצער.

זה מה שחשוב לעניין הנושא של השרשור הזה

תודה.

צער כמו שאתה מדבר, כלומר כאב פיזי משמעותי (וגם צער גדול מסוג אחר כמו הפסד כספי משמעותי) מוזכר כשיקול להקל במקרים רבים, לפעמים ישירות "מקום צער" ולפעמים זה יכול להיות חלק מהמושג של "שעת הדחק".

עכשיו, כמובן שאין דבר כזה להתיר איסורים, מה שאסור הוא אסור, אבל זה שיקול בתוך הפסיקה ההלכתית. למשל כמו שהזכרת באחת התגובות יש איסור על כל תרופה בשבת, אבל לחולה שנפל למשכב אין איסור כי זה איסור דרבנן ובמקרה הזה חכמים לא גזרו. נדמה לי שלדעת ר' עקיבא אייגר גם צער גדול (כלומר כאב חזק) נחשב כחולה לעניין זה. כמובן אני לא כותב הלכה למעשה, בדבר כזה צריך לשאול רב וכל מקרה לגופו.

עוד מקרה קלאסי זה בדבר שיש בו מחלוקת אם הוא מותר או אסור, והדעה העיקרית היא שאסור אבל זה לא הוכרע באופן מוחלט, אז יש שיקול דעת לרב להורות במקרים מסויימים לנהוג כדעה המקילה, וצער גדול הוא בהחלט שיקול.

מצטער שאני לא מביא מקורות, אין לי כוח לחפש עכשיו ובכל מקרה כאמור זה דבר שנתון לשיקול דעת של מורה הוראה, אבל כמובן אפשר לחפש בפרוייקט השו"ת "מקום צער" ו"שעת הדחק".

זו שאלה מאד כללית.

כל מקרה לגופו. בדיני רפואה בשבת , יש התייחסות וגדרים מסויימים.

אמירה לגוי בשבת, ואפילו מוקצה לחלק מהפוסקים.

מקום צורך גדול יכול גם להתפרש כמקום צער.

לא ניתן לענות על שאלה זו באופן כללי.

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו