לא כתבתי לה להמשיך איתו. לא כתבתי לה שהיא צריכה לבכות בלילה כי הוא בוגד בה.
כתבתי, והתכוונתי לומר שאם היא מרגישה שהמבטים האלה גורמים לה לא לסמוך עליו, זה לא שווה את זה.
היא צריכה להרגיש בטוחה בו. ובאמת זה לא משנה מה הרמה של הפזילה.
הקושי שיש בדבר, הוא משהו שאת לא יכולה להבין.
מזה שאת כותבת "אבל אין ברירה" - אני מבין שאת לא מבינה.
הברירה קיימת - אבל את לא תאהבי אותה כל כך.
חשבו עליה. היא קיימת בעולם מקביל אלינו, באיזורים חרדים, או מוסלמים דתיים מסויימם.
אין נשים ברחוב, אין נשים באיזור. לא מסתכלים על נשים?
מבאס אותך לשמוע?
באסה!
תאפשרי לבעלך ללכת ברחוב, או שתחפשי גבר שזה הדבר היחיד שיש לו בחיים.
המציאות היא כזאת שהלכות הצניעות לא מאפשרות לגבר ללכת ברחוב ולשמור על העיניים שלו.
יש כל מיני דמויות רבניות שכן שומרות על העיניים ומסתובבות במקומות כמו הרובע היהודי שמלא בנשים לא צנועות.
את רוצה שבעלך ילך איתך לקניון? יבוא איתך לקנות בגדים? יעבוד בהייטק? יהיה מורה בבית ספר? מהנדס בחברה?
יהיו נשים!
יש הבדל בין לראות לבין להסתכל.
ואני חוזר לנקודה המקורית שלי.
אם זה גורם לך להרגיש בגידה באמון - שום דבר לא יעזור ולא משנה מה הוא יעשה.
אם זה לא בוגד באמון - אין בעיה. עוד ישמע בהרי יהודה.
מזל טוב לכולם!
אסביר - "אני מסתכל" - אני רואה.
אין אפשרות לא לראות. מוסב כלפי כל מה שכתבתי.
(למעט מה שכתבתי על רבנים שמסתובבים ברובע, שהם רואים, ולא מסתכלים)
"טבע הגבר" - הוא מה שגורם לאדם להפנות מבטו ולבהות ולא שום דבר אחד.
אני צריך לעשות תשובה?
נכון.
תודה על התזכורת. אשריך!
משפיל - מעניין - אני אברר אצל אשתי למה את מתכוונת, שתסביר לי לעומק למה את מתכוונת, אולי אני לא מצליח לראות על מה את מדברת.
[עריכה: ביררתי - היא אמרה שהיא מתחברת עם מה שאת כותבת שזה משפיל מהצד שלך, אבל היא לא הרגישה מושפלת כי לא הסתכלתי
טוב, אז לפחות יש לי סנגור אחד טוב.]
"ודי כבר להגיד שזה בלתי אפשרי אלא אם כן נשים ישארו בבית שלהם. טוב?
מכירה גברים (מעטים אומנם) שמדברים איתי בלי שאני מרגישה שהם רואים אותי כאישה - וכך הם גם מעידים על עצמם.
אם הם יכולים, כולם יכולים. רק שיש כאלה שבוחרים להיות לוזרים מלכתחילה. וזאת הבעיה שאני מדברת עליה."
זה כמו לומר שדי כבר לומר שמה שמעניין אישה זה איך היא נראית, ודי כבר לומר שלוקח לך הרבה זמן לבחור שמלה, ודי כבר לומר שאישה צריכה שיגידו לה שהיא יפה, ושרק בעלה יסתכל עליה, וכו וכו' מענייני דברים כאלה של נשים בלבד. יש ודאי דוגמאות מדוייקות יותר זה מה שעולה לי עכשיו.
אני שומע מדבריך שככה הבנת אותי.
תוכל להסביר לי איך בבקשה.
אזורים מוסלמים - כי הייתי באיזה מוסלמי במזרח ירושלים, ואחרי כמה זמן אשתי אומרת לי שהיא לא ראתה אישה ברחוב.
אין קשר בין רמת הדתיות או איפה אתה גר לרמת הבנות ברחוב.
אם הצלחתם לדבר ביניכם והוא פתח בפנייך את הקושי הזה בשמירת העיניים - תדעי לך שאתם במקום נהדר!
את שואלת "אם הכל בסדר חוץ מזה עלי לקבל את זה?" - ואני אומר לך חד משמעית שכן.
הרבה מאוד כאן מכניסים אותך לסרטים,
תזהרי, תתרחקי מזה כמו מאש, תברחי וכו'.
לעניות דעתי, כל עוד לא מדובר על בחור פלרטטן, שקרן וכו'
אלא ההפך - הוא משתף אותך בכאב שלו ובקושי שלו!
(אם הוא טוען שזה לגיטימי, ושאין לך זכות להתלונן "כי הוא גבר וככה גברים עושים" - אז ברור שזה בעייתי. זה לא נשמע שזה הסיפור)
מה שאת מתארת טבעי לחלוטין, במיוחד בתקופת האירוסין-שנה ראשונה (לפעמים קצת יותר מזה)
ואין מה להלחץ מזה, ואסביר את כוונתי.
להסביר לאישה את הדחף של הגברים להסתכל ולתור אחרי העיניים זה דבר בלתי אפשרי.
זה דחף שתבוע בגברים ויש לו תפקיד מאוד מאוד חשוב, ברגע שביטלו את היצר הזה לא נמצאה שום ביצה בעולם.
וכידוע את הביצים התרנגולות מטילות, משמע שביטול היצר בצד הגברי של העולם - מבטל אותו גם בצד הנשי!
אני לא יודע בן כמה המאורס שזכה באוצר היקר מכל בעבורו,
אבל תחשבי שכבר כמה וכמה שנים הוא מורגל לתור ולחפש את אהבת חייו.
גם אם הוא לא מפרש את זה ככה, זה הצורך הנשמתי שדוחף אותו לכך, הצד החיובי שביצר הזה.
אילולא הוא היה "מעוניין בנשים" - גם את לא היית מרגישה רצון חזק להתחתן איתו.
מהרגע הזה שהתארסתם בשעה טובה, מתחילה העבודה - של שניכם לתעל את כל היצר הזה לקדושה ולטהרה.
הבעיה הגדולה קורה כשזוגות מסתכלים על זה "כבעיה של הבעל", ואז שומעים לרוב אחת משתי הטענות הבאות -
שניהם אלו קיצוניות נוראיות שהורסות כל חלקה טובה בבית היהודי.
ישנה גמרא ידועה ועמוקה מאוד:
"רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א"ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא."
[בתרגום על פי הרב שטיינזלץ: רבי חייא היתה מצערת אותו אשתו [אף על פי כן] כשהיה מוצא [דבר טוב] היה צורר אותו בסודרו ומביא לה. אמר לו רב: "והרי [היא] מצערת את אדוני [ומדוע אתה משתדל להנות אותה?]" אמר לו: דיינו שמגדלות [הנשים את] בנינו, ומצילות אותנו מן החטא]"
אפשר ללמוד ולהתעסק הרבה בגמרא הזו על המאמץ של רבי חייא לשמח את אשתו על אף שהייתה מצערת אותו,
אבל אני רוצה לדבר דווקא על החלק של אשתו בסיפור, על ה4 מילים האחרונות "שמצילות אותנו מן החטא"
התפקיד העצום של האשתו זה להבין את ליבו של בעלה, ולעזור לו להציל אותו מן החטא.
זה נשמע נורא ואיום, הרי לכאורה זו אחריות של הבעל!
אך לא כך. ברגע שמבינים שברית האוהבים היא ברית משולשת, שמרוכזת בברית שבין איש לאישתו ובין הברית של האדם עם אלקיו, האחריות היא משולבת ומשותפת.
כמובן, אני חוזר ואמר - בעל שמסיר אחריות, לא רוצה להתאמץ, טוען שיש לו בעיה ו"קבלי אותו ככה", זה נורא ואיום.
זה אדם שלא עובד על עצמו, ואין סיבה שאשתו (או ארוסתו) תעבוד ותתאמץ בשבילו.
אבל ברגע שהאשה מבינה שיש לבעלה דחף מיני חזק - היא יכולה להיות בטוחה שברגע שהוא יעבוד על עצמו הראשונה שתרוויח מזה זו תהיה היא! ולא, אני לא מדבר רק על השמחה שבמצוות הקרבה שבין איש לאשתו.
בעל שמצליח לעבוד על עצמו מתקיים בו ובאשתו "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".
הקרבה שלו לאשתו הרבה יותר חזקה, הוא הרבה יותר מפייס, הרבה יותר מחזר, הרבה יותר מפגן, אוהב, תומך וכו'.
וכן, גם בקודש הקודשים של הבית, בקשר הכי עמוק וחזק שבין איש לאשתו - אם יש ביניהם שפה משותפת, הבנה הדדית ורצון להטיב זה עם זה, גם שם הקרבה והשמחה גדולים לאין-ערוך.
אם אכן ארוסך (או בעלך אם את אחרת שנתקלת בשאלה הזו) משתף אותך בקשיים שלו,
תביני שזה רק מעיד כאלף עדים (ויותר מזה) על אהבתו אלייך! הוא סומך עלייך! הוא רוצה להשתוקק רק אלייך!
אבל קשה לו, והוא מבקש שתעזרי לו.
אמנם לעולם לא תצליחי להבין אותו, אבל הוא זקוק לעזרתך. הוא זקוק שתצילי אותו מן החטא!
מה הדרך? נקודות למחשבה:
זהו... סליחה שיצא ארוך....
מקווה שנתתי כיוון מזווית אחרת שכדאי לחשוב עליו 
בהצלחה ענקית,
שיהיה בניין עדי עד.
בית של קדושה, של טהרה, ושל ברית אהובים ואוהבים,
לעד ולעולמי עולמים!
אני לא מכיר את הגבר שיהיה מספיק "גבר" לבוא בשלב הארוסין ולהצהיר "שמעי, יש לך בן זוג דפוק, שקשה לו בשמירת העיניים, הוא גם נואף בשעות הפנאי, רק שתדעי".
אבל זה שהוא גבר, וכן - הוא מספיק גבר, וכנה, ואמיתי. הוא לא מטאטא את זה מתחת לשטיח.
הוא לא אומר "תעזבי, זה רק היה משהו נקודתי, ספציפי, בקטנה. תתעלמי - זה לא יקרה שוב".
כי הוא היה יכול לטעון את זה, והיא גם היתה מאמינה לו.
הוא בא, ואמר שקשה לו. הוא פתח בפניו את ליבו ואמר שהתחום הזה כן מאתגר אותו. וזה אומץ.
כי הוא יודע שהיא יכולה להעיף אותו מכל המדרגות - הרי זה מה שכולם פה מייעצים לה לעשות.
ועדיין. הוא בטח בה. הוא קיווה שהיא תבין. לא תתן לזה לגיטימציה! הוא לא חיפש לגיטמציה, אף פעם!
וד"א, אם מישהו או מישהי פה חיים בסרט שאין גבר שאין לו התמודדות עם התחום הזה,
אז היא פשוט מסכנה ומסכן בעלה שחייב לשדר את זה לאשתו במקום להיות פתוח לעבוד על זה ביחד.
מעטי מעטים היו, ובדורות הקודמים, שהגדירו אותם כקדושים שלא טעמו טעם חטא.
זה עזר לי להבין קצת יותר את הצד השני. תודה @נתנאל וייס
ההסתכלות לצדדים לא מציקה לי באופן מאוד מאוד משמעותי (אבל מבחינה עקרונית ותחושתית, קצת). למה? כי יש לי אמון מלא בו. יש לנו אכן קשר פתוח ולא מוסתר ויכול להיות שזו אחת התופעות הנלוות לו: הסתכלות באופן גלוי בנוכחותי ובהעדרי.
למרות זאת, יש לי תחושה אמביוולנטית כי כמו ש @סוסה אדומה ציינה, המצב מורכב ולא חיובי על פניו. יחד עם זאת, לא נכון להתעלם מעובדות נוספות שיכולות להשפיע על ההסתכלות שלו כמו הפרעת קשב (וגם ציינו את זה כאן) שאולי אלו מועדות לסלחנות והכלה ולא פסילה מיידית.
לבחור חשוב מאוד נראות חיצונית, ואני ב''ה עונה לצרכים שלו אבל למה בכל זאת הסביבה הנשית עדיין מעסיקה אותו? הוא מודע לכך (ומוכן לעבוד על זה). לאור הטיעונים של שניכם, על סמך מה אני אמורה להכריע?
תודה לשאר העונים
עם הדברים שכתבת אני יכול מאוד להסכים.
יש צדק בדברייך, ואת זה צריך לבחון גם בנקודות אחרות בתיפקודו של הארוס.
רק שאני ממליץ לא להגדיר את זה כ"בעיה של דחיית סיפוקים" - כל עוד שלא ברור שזו בעיה.
ואסביר.
לענ"ד צריך לבחון את המקרה בשלוש נקודות.
לצמוח ולהצמיחמה שכן, שימי לב שהתשובה של הבחור "שלך" לשעבר שונה לחלוטין מהתשובה שהיא קיבלה.
משמע מההוא שאת יצאת איתו שמבחינתו זה לגיטימי, ואלמלא התורה הוא היה עושה הכל...
הבחור שלה מבין שזה לא לגיטימי, הוא לא רוצה בזה בכלל והוא נופל בזה. זה אחרת.
לשון הרע את אומרת לפעמים?
מה הסיבה שאת משתדלת לא לומר לשון הרע?
כי התורה אומרת לך שלא, ואם היה מותר היית מפקירה את לשונך ומדברת כל מה שבא לך על כל אחד,
או שאת מבינה שזה דבר נורא ואיום ללכלך על אנשים מאחורי הגב, את לא רוצה בזה, את מבינה שיש לזה רק הלכה שאמורה לעזור ולתת לך הדרכה שלא לדבר - ועדיין את נופלת בזה מידי פעם?
אשה שלולדעתי תתייעצי עם מישהו שמכיר אתכם.. אבל לא הייתי לוקחת את הסיכון
עדיף עכשיו כמו שכתבו פה ולא אחכ...
אצלנו זה 3 ילדים: 7,5 ושנה וחצי.
קומה שלישית, מקלט בכניסה. אין ממד.
האמת שבהתחלה המקלט היה דוחה, אבל ב"ה טיפלנו בזה. הבאנו מנקה רצינית, קניתי דשה סינטטי לרצפה (כי הרצפה מבטון חשוף) ועם הזמן שדרגנו שם ועכשיו זה מקום סך הכל נחמד.
אני מרגישה כבר מותשת, מוצפת
אשמח לשמוע מה נותן לכם כח בתקופה הזו?
איך ליצור נפרדות וזמן גם לעבודה ופנאי אישי בצוך כל התובענות של המצב...
ואיך לעלות תמורל...
האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר
מאמינה בחוסן מנטלי
אז מנסה לשאןב רעיונות🙂
אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.
חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.
רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.
זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות
זה כנראה ימשיך
אולי עוד הרבה זמן
זה לא מחליש אותי
מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו
היתה אשליה
שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה
כל מה שיקרה
הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם
הטיפים שלי
להתעלם מהחדשות
לצמצם התייחסות למלחמה למינימום
להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה
כאלה שנותנים תחושות טובות
לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות
זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל
לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה
קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה
ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים
אפשר לתכנן דברים
במגבלות מסוימות
רוב הדברים אפשריים
אם באמת רוצים אותם
לומדת תנ''ך.
התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.
זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.
ממליצה מאוד.
אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.
אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.
דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-
ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.
הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.
גם אני שומעת, מאוד אוהבת.
אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות
לק"י
אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...
אבל לדעת שזה לא סופי.
כל החג מה עושים??
אוכלים אוכל טעים
פוגשים חברים
לומדים
מדברים איתם בטלפון
בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...
מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות
משהאחרונהמאז ומתמיד היה לי קשה שם.. בשנים האחרונות ההגעות שלנו ללינה הצטמצמו לפסח וסוכות. בדכ היינו ישנים בקומה למעלה ושם יש שני חדרים.
מורכב לי שם מאד, אח אחד עם אספרגר נמצא בדכ אצל ההורים בחגים.
הבית מבולגן, מוזנח ולא הגייני. שירותים מלוכלכים, מטבח מזונח וכו...
בשנה וחצח האחרונות, אחות של בעלי באה לגור שם עם החבר שלה והבת שלהם בת שנתיים והם השתלטו על הקומה למעלה.
נשאר לנו רק חדר אחד בקומה למטה, שהוא גם הממד, חדר קטן ביותר שיש בן מקום למיטת יחיד ושני מזרונים על הרצפה. בזה עם תכננו שנהיה משפחה של שני הורים ו3 ילדים🤬 בעוד בקומה למעלה יש שני חדרי שינה ובאחד מהם אף אחד לא ישן.
למיותר לציין שהיה זוועה, הילדים קפצו על המזרונים, קפצו מהמיטה למזרונים שברצפה, רבו כי היו צריכים לישון שניים על מזרן אחד. התינוק בכה רוב הלילה ולא מצא את עצמו.
באמצע הלילה אזעקה ונכנסו לממד הזה עוד 6 אנשים פלוס כלב.
סבל
חמותי התפלאה למה לא נשארנו גם שבת אחרי החג פחחחח
אני כועסת. אם כבר הזמנתם אי אפשר לאפשר להיות בחדר הפנוי למעלה? אשכרה הגיסה השתלטה שם אז אי אפשר..
הבית היה סירחון. לא יכלתי לעמוד בזה, רוב החג יצאתי להסתובב בחוץ.
ומרפי כשיצאתי למטלה עם התינוק אחרי דקה שתיים היתה התרעה ואזעקה, ולרוץ לממד 3 קומות למעלה עם תינוק בן שנה וחצי ביידיים.
למחרת החג כשהתעוררתי בבית גילתי דימום והריון שחשבתי שהתחיל נגמר.
רע לי.
איך אפשר להזמין אנשים ולא לאפשר להם תנאים מימנליים של שהות?
איך אפשר להשאיר חדר ריק ולדחוס את כולם לחדר אחד. אני עצבנית. אבל יותר מזה מוצפת ולא מצליחה לחזור לרוגע והשלווה שלי.
למה בכלל הלכתי לשם.. הלכתי כי חשןב לי שלילדים יהיה סבא וסבתא בליל הסדר, אבל החויה היתה זוועה והגוך שלי עדיין מזועזע מזה.
לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?
בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?
ומורכב
אי אפשר להסביר להם?
למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?
לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?
וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?
באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג
הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?
אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?
לך אין בכלל קשר עם גיסתך?
והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?
מאוד חשוב שהוא איתך
אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?
על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס
חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה
מאוד מורכב
וכנראה מצב רגיש ביותר
אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי?
אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.
למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.
מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.
אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.
''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.
בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.
אין מיטות, לא מגיעים.
שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.
ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.
והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.
ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.
אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.
ומאז זה לא חזר על עצמו.
ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.
רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.
זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.
עשינו את זה לא מעט שנים,
כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.
אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר
ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.
אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.
אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.
ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה
בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.
לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.
מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.
מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".
זה מה יש...
למרות שלא נראה לי.
ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.
על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.
וגם הוא מבואס מהמצב.
קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...
לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...
וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב
הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.
מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).
מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).
וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.
זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
בהצלחה יקרה ♡
שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.
אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.
הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
ואכמ"ל.
ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.
ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.
זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.
יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.
יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.
אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.
את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,
אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.
אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.
אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.
זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.
שולחת חיבוק
זה בדיוק הסיפור.
וזה נורמלי.
זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.
אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.
קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.
להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.
בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..
הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.
גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס.
את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,
זה שלהם.
אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.
אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.
זה לא מובן מאליו.
צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.
יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.
צריך זמן וסבלנות.
❤️
ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש. זו כן חוויה שזוכרים הילדים. מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.
שני כלבי האסקי סיבירי נמצאו בהר כביר ביום שישי האחרון (חוה"מ פסח)
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook
עד יום חמישי זה הרבה זמן
גם הבעלים יחפש את הכלב
וגם הכלב "יתגעגע"
מה החובה להגיד?
תמיד אני מוצאת את עצמי מתזזת בין הילדים לאורחים ובין לבין מנסה להשלים את כל הטקסט של ההגדה.
אני תוהה מה חובה להגיד ומה רשות... אשמח למקור אם יש לכן..
כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.
אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.
(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).
נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')
מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.
עשרת המכות מאוד חשוב
כל השאר פחות מהותי
מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה
הלל כ3-4 דקות
לא רואה לחץ להשלים כלום.
תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.
ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.
או שלשם שינוי אל תתזזי.
ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?
אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣
פסח שמח
מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:
ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:
נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)
צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.
אם תרצי אבדוק במדויק
בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים
וציינתי את המקורות.
העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.
ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:
גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל
אז ככה:
פסח: צריך להסביר למישהו למה פסח מלחיץ?? למה חשוב לשמור על סדר ונקיון לקראת פסח?? למה יש מליון דברים על הראש?? נראה לי שמובן.
עומס: אנחנו לא נשואים טריים, יש עוד כמה קטנים ב"ה וכולם בבית. אז עומס יש בלי עין הרע.
אופי: בעלי אדם מבולגן, ואני מתערבבת לחלוטין מבלאגן בעיניים. זה ממש מכבה אותי. והוא מנסה לסדר, רק שמבחינתי זה עוד יותר גרוע כי אני רק חושבת שמסודר ומסתבר שהוא משאיר לי כלים מלוכלכים בייבוש, או שם את הדברים במקום הלא נכון (ולא קשור!!!), או שהוא פשוט לא מסדר כי "גם ככה את לא מרוצה" ואז הכל נופל עליי.
אז בימים כתיקונם אני מחליקה. אבל עכשיו גם קשה לי, וגם הגדולה שלנו (שדומה לו מאד) מסתבר גם ירשה ממנו את האופי ומתחילה לסדר בכאילו בדיוק אותו דבר! ופה אני בפאניקה מוחלטת. אני כועסת עליה שהיא לא מסדרת ושמה דברים לא במקום ומוציאה דרך זה עצבים בעצם על אבא שלה. וזה ממש מתסכל.
בנוסף, אני מרגישה שאני היחידה שרודפת אחרי סדר בבית ואני לא מהמבריקות, אני מדברת על מינימום. לראות מרצפת ריקה. כולם מבלגנים ואני מנסה לאסוף את עצמי ואת כל הבלאגן בבית ולסדר...
עצות מישהו?
בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,
לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.
גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,
גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,
גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר
וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.
כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.
שהוא כן מנסה וניסה לסדר.
שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...
וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.
אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.
אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.
אז מה אוכל לעשות?
אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?
שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?
אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,
שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,
שכן אשתי שמחה ומאושרת,
שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?
וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.
ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.
אחרי ראיית עומק שלך
ראיית עומק שלו
ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא
השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.
שולחת עוד חיבוק וחיזוק
ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!
ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️
וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו
(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)
אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר
צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד
אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן
וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.
לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).
בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.
אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.
גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.
המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.
נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.
את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.
אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.
בקשר לילדה-
ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.
היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.
היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.
אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.
זה יעשה המון הבדל.
שולחת חיבוק❤️🧘🏽♀️🙏
שלום לכם
קצת חדש פה (בעיקר קורא מהצד)
רציתי לשאול ולשאוב השראה
אילו מעשים קטנים (או גדולים) אתם עושים לאשתכם (או לאשכן) להראות אהבה?
פרחים, פתק קטן, איזה שוקולד…
בתודה מראש לכל העונים
פרחים מידי יום שישי,
לקום בלילה לילדים הקטנים
לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור
אחריות לניקיון הבית
אחריות לקניות השבועיות
מתנה שווה ליום הולדת
ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה
ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון
לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר
חופשות שוות בארץ או בחו"ל
בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך
מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...
לי היו תקופות בתחילת ההנקה
שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי
אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.
אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית
יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.
ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.
הוא כתב שהוא קם במקומה...
זה לא רלוונטי
לקום יחד איתה כן
רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,
זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.
ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.
ויש גם אמהות מניקות שעובדות.
ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.
נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
תגובה נפלאהנגמרו לי השמותמה שהשני אוהב
אני אוהבת קפה
כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד
הוא אוהב אוכל טוב
כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה
פתקים זה תמיד טוב
פרחים אני פחות בקטע
דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת
לצאת ביחד לטייל
הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין
אני אוהבת לבתי קפה
שמשתנה מאדם לאדם.
כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"
אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.
סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?
