לא כתבתי לה להמשיך איתו. לא כתבתי לה שהיא צריכה לבכות בלילה כי הוא בוגד בה.

כתבתי, והתכוונתי לומר שאם היא מרגישה שהמבטים האלה גורמים לה לא לסמוך עליו, זה לא שווה את זה.

היא צריכה להרגיש בטוחה בו. ובאמת זה לא משנה מה הרמה של הפזילה.

הקושי שיש בדבר, הוא משהו שאת לא יכולה להבין. 

מזה שאת כותבת "אבל אין ברירה" - אני מבין שאת לא מבינה.

הברירה קיימת - אבל את לא תאהבי אותה כל כך.

חשבו עליה. היא קיימת בעולם מקביל אלינו, באיזורים חרדים, או מוסלמים דתיים מסויימם. 

אין נשים ברחוב, אין נשים באיזור. לא מסתכלים על נשים?

מבאס אותך לשמוע? 

באסה!

תאפשרי לבעלך ללכת ברחוב, או שתחפשי גבר שזה הדבר היחיד שיש לו בחיים.

המציאות היא כזאת שהלכות הצניעות לא מאפשרות לגבר ללכת ברחוב ולשמור על העיניים שלו.

יש כל מיני דמויות רבניות שכן שומרות על העיניים ומסתובבות במקומות כמו הרובע היהודי שמלא בנשים לא צנועות.

את רוצה שבעלך ילך איתך לקניון? יבוא איתך לקנות בגדים? יעבוד בהייטק? יהיה מורה בבית ספר? מהנדס בחברה?

יהיו נשים!

יש הבדל בין לראות לבין להסתכל.

ואני חוזר לנקודה המקורית שלי.

אם זה גורם לך להרגיש בגידה באמון - שום דבר לא יעזור ולא משנה מה הוא יעשה.

אם זה לא בוגד באמון - אין בעיה. עוד ישמע בהרי יהודה.

מזל טוב לכולם!

אסביר - "אני מסתכל" - אני רואה.

אין אפשרות לא לראות. מוסב כלפי כל מה שכתבתי. 

(למעט מה שכתבתי על רבנים שמסתובבים ברובע, שהם רואים, ולא מסתכלים)

"טבע הגבר" - הוא מה שגורם לאדם להפנות מבטו ולבהות ולא שום דבר אחד. 

אני צריך לעשות תשובה?

נכון. 

תודה על התזכורת. אשריך!

משפיל - מעניין - אני אברר אצל אשתי למה את מתכוונת, שתסביר לי לעומק למה את מתכוונת, אולי אני לא מצליח לראות על מה את מדברת.

[עריכה: ביררתי - היא אמרה שהיא מתחברת עם מה שאת כותבת שזה משפיל  מהצד שלך, אבל היא לא הרגישה מושפלת כי לא הסתכלתי

טוב, אז לפחות יש לי סנגור אחד טוב.]

"ודי כבר להגיד שזה בלתי אפשרי אלא אם כן נשים ישארו בבית שלהם. טוב?
מכירה גברים (מעטים אומנם) שמדברים איתי בלי שאני מרגישה שהם רואים אותי כאישה - וכך הם גם מעידים על עצמם.
אם הם יכולים, כולם יכולים. רק שיש כאלה שבוחרים להיות לוזרים מלכתחילה. וזאת הבעיה שאני מדברת עליה."

זה כמו לומר שדי כבר לומר שמה שמעניין אישה זה איך היא נראית, ודי כבר לומר שלוקח לך הרבה זמן לבחור שמלה, ודי כבר לומר שאישה צריכה שיגידו לה שהיא יפה, ושרק בעלה יסתכל עליה, וכו וכו' מענייני דברים כאלה של נשים בלבד. יש ודאי דוגמאות מדוייקות יותר זה מה שעולה לי עכשיו.

אני שומע מדבריך שככה הבנת אותי.

תוכל להסביר לי איך בבקשה.

אזורים מוסלמים - כי הייתי באיזה מוסלמי במזרח ירושלים, ואחרי כמה זמן אשתי אומרת לי שהיא לא ראתה אישה ברחוב. 

אין קשר בין רמת הדתיות או איפה אתה גר לרמת הבנות ברחוב. 

אם הצלחתם לדבר ביניכם והוא פתח בפנייך את הקושי הזה בשמירת העיניים - תדעי לך שאתם במקום נהדר!

את שואלת "אם הכל בסדר חוץ מזה עלי לקבל את זה?" - ואני אומר לך חד משמעית שכן.

הרבה מאוד כאן מכניסים אותך לסרטים,

תזהרי, תתרחקי מזה כמו מאש, תברחי וכו'.

לעניות דעתי, כל עוד לא מדובר על בחור פלרטטן, שקרן וכו'

אלא ההפך - הוא משתף אותך בכאב שלו ובקושי שלו!

(אם הוא טוען שזה לגיטימי, ושאין לך זכות להתלונן "כי הוא גבר וככה גברים עושים" - אז ברור שזה בעייתי. זה לא נשמע שזה הסיפור)

מה שאת מתארת טבעי לחלוטין, במיוחד בתקופת האירוסין-שנה ראשונה (לפעמים קצת יותר מזה)

ואין מה להלחץ מזה, ואסביר את כוונתי.

להסביר לאישה את הדחף של הגברים להסתכל ולתור אחרי העיניים זה דבר בלתי אפשרי.

זה דחף שתבוע בגברים ויש לו תפקיד מאוד מאוד חשוב, ברגע שביטלו את היצר הזה לא נמצאה שום ביצה בעולם.

וכידוע את הביצים התרנגולות מטילות, משמע שביטול היצר בצד הגברי של העולם - מבטל אותו גם בצד הנשי!

אני לא יודע בן כמה המאורס שזכה באוצר היקר מכל בעבורו,

אבל תחשבי שכבר כמה וכמה שנים הוא מורגל לתור ולחפש את אהבת חייו.

גם אם הוא לא מפרש את זה ככה, זה הצורך הנשמתי שדוחף אותו לכך, הצד החיובי שביצר הזה.

אילולא הוא היה "מעוניין בנשים" - גם את לא היית מרגישה רצון חזק להתחתן איתו.

מהרגע הזה שהתארסתם בשעה טובה, מתחילה העבודה - של שניכם לתעל את כל היצר הזה לקדושה ולטהרה.

הבעיה הגדולה קורה כשזוגות מסתכלים על זה "כבעיה של הבעל",  ואז שומעים לרוב אחת משתי הטענות הבאות -

1. או שמסתכלים על הבעל כבוגד, כנואף, כפושע - גם אם הוא נפל בלי שום רצון ובדחף בלתי נשלט וסובב את הראש "רק" אחרי מישהי יפה ברחוב.
    
2. או שהאשה מתנתקת לגמרי, אומרת שזה הבעיה של הגבר, שאין לה אחריות על החשבון שלו עם בורא עולם ושיעשה מה שהוא רוצה.

שניהם אלו קיצוניות נוראיות שהורסות כל חלקה טובה בבית היהודי.

ישנה גמרא ידועה ועמוקה מאוד:

"רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א"ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא."
[בתרגום על פי הרב שטיינזלץ: רבי חייא היתה מצערת אותו אשתו [אף על פי כן] כשהיה מוצא [דבר טוב] היה צורר אותו בסודרו ומביא לה. אמר לו רב: "והרי [היא] מצערת את אדוני [ומדוע אתה משתדל להנות אותה?]" אמר לו: דיינו שמגדלות [הנשים את] בנינו, ומצילות אותנו מן החטא]" 

אפשר ללמוד ולהתעסק הרבה בגמרא הזו על המאמץ של רבי חייא לשמח את אשתו על אף שהייתה מצערת אותו,

אבל אני רוצה לדבר דווקא על החלק של אשתו בסיפור, על ה4 מילים האחרונות "שמצילות אותנו מן החטא"

התפקיד העצום של האשתו זה להבין את ליבו של בעלה, ולעזור לו להציל אותו מן החטא.

זה נשמע נורא ואיום, הרי לכאורה זו אחריות של הבעל!

אך לא כך. ברגע שמבינים שברית האוהבים היא ברית משולשת, שמרוכזת בברית שבין איש לאישתו ובין הברית של האדם עם אלקיו, האחריות היא משולבת ומשותפת.

כמובן, אני חוזר ואמר - בעל שמסיר אחריות, לא רוצה להתאמץ, טוען שיש לו בעיה ו"קבלי אותו ככה", זה נורא ואיום.

זה אדם שלא עובד על עצמו, ואין סיבה שאשתו (או ארוסתו) תעבוד ותתאמץ בשבילו.

אבל ברגע שהאשה מבינה שיש לבעלה דחף מיני חזק - היא יכולה להיות בטוחה שברגע שהוא יעבוד על עצמו הראשונה שתרוויח מזה זו תהיה היא! ולא, אני לא מדבר רק על השמחה שבמצוות הקרבה שבין איש לאשתו.

בעל שמצליח לעבוד על עצמו מתקיים בו ובאשתו "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".

הקרבה שלו לאשתו הרבה יותר חזקה, הוא הרבה יותר מפייס, הרבה יותר מחזר, הרבה יותר מפגן, אוהב, תומך וכו'.

וכן, גם בקודש הקודשים של הבית, בקשר הכי עמוק וחזק שבין איש לאשתו - אם יש ביניהם שפה משותפת, הבנה הדדית ורצון להטיב זה עם זה, גם שם הקרבה והשמחה גדולים לאין-ערוך.

אם אכן ארוסך (או בעלך אם את אחרת שנתקלת בשאלה הזו) משתף אותך בקשיים שלו,

תביני שזה רק מעיד כאלף עדים (ויותר מזה) על אהבתו אלייך! הוא סומך עלייך! הוא רוצה להשתוקק רק אלייך!

אבל קשה לו, והוא מבקש שתעזרי לו.

אמנם לעולם לא תצליחי להבין אותו, אבל הוא זקוק לעזרתך. הוא זקוק שתצילי אותו מן החטא!

מה הדרך? נקודות למחשבה:

1. כאמור, אם הוא שיתף אותך, גם אם זה קשה ובהתחלה נפגעת מאוד, תדעי שזה ממש לא נגדך!
   ההפך, הוא סומך עלייך ורוצה בעזרתך, את אפילו יכולה להרגיש מוחמאת שהוא מרגיש עוגן ובטחון לשתף אותו במקומות הכי כואבים בנפש שלו!
    
2. תזכרי שאפילו יהודה הבן של יעקב אביו נפל בחטא, והמזל שלו שהיה לו את רעהו העדולמי שהוא היה יכול לשתף אותו שהוא נפל בחטא עם אחת פרוצה. מכאן למדו חכמים שראוי שלכל אדם יהיה חבר נפש שהוא מסוגל לשתף אותו במקומות הכי שפלים בנפש שלו - כי רק ככה זה עוזר לו להתרומם! אשרייך שאת זו שבעלך רואה בך את הכתובת!
    
3. בדיוק כמו בחינוך ילדים. הילד שלכם בעתיד, בעז"ה יבוא וישתף אותו בקשיים הכי גדולים שלו, בחטאים ובנפילות שהיו לו - אם את לא תצליחי להכיל אותו, תביישי, תכעסי ותרחיקי אותו - תהיי בטוחה שהוא לא ישתף אותו עוד.
   דווקא ההתעניינות האמיתית, ההכלה, ההבנה והכאב איתו יחד - הם אלו שיהוו בעבורו את העוגן לצאת מכל נפילה.
    
4. בהמשך לנקודה הקודמת, גם אם זה קשה (מאוד) תאמיני לו ותאמיני בו. תאמיני בנשמה הטהורה שיש לבעל, נשמה שבאמת לא נפגמה כלל (!), נשמה טהורה שה' נופח בו בכל בוקר מחדש. ה' מאמין בבעלך האהוב. ה' מאמין שבעלך באמת לא רוצה ליפול בחטא (גם אם הוא נופל שוב ושוב, ושוב). תאמיני גם את שבעל באמת לא רוצה ליפול! ותאמיני שאם הוא יקבל את העזרה הנכון הוא גם יכול להצליח בכך!
    
5. ככל שהפתיחות ביניכם תהיה יותר גדולה, תוכלו לחשוב יחד מה גורם לבעלך ליפול בשמירת העיניים (ושמירת הברית).
   ברגע שתבינו, תחשבו יחד מה יכול לעזור לו. ואני באמת אומר - לעזור לו! לא לכלוא אותו, לא להציב לו גבולות, לא להיות שוטרת. זו לא המטרה. הוא רוצה לצאת מזה, כמו אדם מסומם שמעוניין להגמל, אבל צריך טריגר וסיוע.
   
   דוגמאות בפועל? אם זה המחשב או הפלאפון, תחשבו יחד על תוכנת סינון שרק את תדעי את הסיסמא (שוב, כדי לעזור לו! לא כדי לכלוא אותו). דוגמא נוספת - אם אתם יודעים שאתם הולכים לרחוב תחשבו על סימן מוסכם ביניכם שיעזור לו להזכר כשהוא נתקע במבט, משפט שרש שניכם מבינים שאת אומרת לו שכאת קולטת שהוא מאבד שמירה. 
   אפשר לתת עוד רעיונות, אבל הכל מתחיל ונגמר בפתיחות (גם שלך) וברצון של שניכם לעבוד באמת את הקב"ה.
    
6. ונקודה חשובה אחרונה מאין כמוהה, פחות רלוונטית לתקופת האירוסין, מאוד רלוונטית לשלב שאחריה.
   בזמנו שמעתי מהרב יהושע שפירא משפט עמוק שאומר "כשיש אשת איש בבית - אין אשת איש בחוץ, ולהפך, כשאין אשת איש בבית - יש אשת איש בחוץ". כשהיחסים בין איש לאשתו הם יחסים תקינים, מלאים בתשוקה, באהבה, במתח מיני בריא ובאיזון נכון, יש לבעל "פת בסלו" והוא לא תר במקומות אחרים. לעומת זאת כשיש קשיים בבית, באופן טבעי ולא רצוני היצר של הבעל מחפש מקומות פורקן אחרים.
   באופן טבעי, לוקח זמן לאיש ולאשתו להגיע למצב בו הקשר המיני שלהם נבנה בצורה נכונה ובריאה, וזה לגיטימי לגמרי שכך יהיה. כל אחד צריך ללמוד מאפס (וב"ה שככה!) מה זה מגע, מה זה מגע מיני, מה עושה זה לזה נעים ואיפה, איך לשמח האחד את השני וכו'. - וגם פה מאוד מאוד חשובה הפתיחות והשיתוף. בלי שיח משותף, אל תצפו שתבינו ותשמח זה את זה, כי זה לא יקרה.
   לתהליך הזה לוקח זמן, לכן הגיוני מאוד וטבעי שלבעל עדיין יהיו נפילות עד שהוא ירגיש שיש לו עוגן טוב בבית.
    
7. בניגוד לנקודה הקודמת, את לא צריכה להרגיש לחץ נפשי ואחריות על המצב המיני ביניכם, כי כאמור זה טבעי שיקח לזה זמן. מה עוד שבאופן טבעי ונשמתי האשה מרגישה ריחוק מבעלה כאשר הוא פוגם בבריתו. וככל ששמירת הברית תהיה יותר חזקה אצלו - גם את תרגישי תשוקה יותר חזקה אליו. כך שזה באמת אינטרס משותף של שניכם, אבל בנחת. כל החיים לפניכם, ויהיו הרבה עליות וירידות ברכבת ההרים הזוגית. אבל זה חוויה מדהמה ומומלצת!
    

זהו... סליחה שיצא ארוך....

מקווה שנתתי כיוון מזווית אחרת שכדאי לחשוב עליו

בהצלחה ענקית, 

שיהיה בניין עדי עד.

בית של קדושה, של טהרה, ושל ברית אהובים ואוהבים,

לעד ולעולמי עולמים!

אני לא מכיר את הגבר שיהיה מספיק "גבר" לבוא בשלב הארוסין ולהצהיר "שמעי, יש לך בן זוג דפוק, שקשה לו בשמירת העיניים, הוא גם נואף בשעות הפנאי, רק שתדעי".

אבל זה שהוא גבר, וכן - הוא מספיק גבר, וכנה, ואמיתי. הוא לא מטאטא את זה מתחת לשטיח.

הוא לא אומר "תעזבי, זה רק היה משהו נקודתי, ספציפי, בקטנה. תתעלמי - זה לא יקרה שוב".

כי הוא היה יכול לטעון את זה, והיא גם היתה מאמינה לו.

הוא בא, ואמר שקשה לו. הוא פתח בפניו את ליבו ואמר שהתחום הזה כן מאתגר אותו. וזה אומץ.

כי הוא יודע שהיא יכולה להעיף אותו מכל המדרגות - הרי זה מה שכולם פה מייעצים לה לעשות.

ועדיין. הוא בטח בה. הוא קיווה שהיא תבין. לא תתן לזה לגיטימציה! הוא לא חיפש לגיטמציה, אף פעם!

וד"א, אם מישהו או מישהי פה חיים בסרט שאין גבר שאין לו התמודדות עם התחום הזה,

אז היא פשוט מסכנה ומסכן בעלה שחייב לשדר את זה לאשתו במקום להיות פתוח לעבוד על זה ביחד.

מעטי מעטים היו, ובדורות הקודמים, שהגדירו אותם כקדושים שלא טעמו טעם חטא.

זה עזר לי להבין קצת יותר את הצד השני. תודה @נתנאל וייס

ההסתכלות לצדדים לא מציקה לי באופן מאוד מאוד משמעותי (אבל מבחינה עקרונית ותחושתית, קצת). למה? כי יש לי אמון מלא בו. יש לנו אכן קשר פתוח ולא מוסתר ויכול להיות שזו אחת התופעות הנלוות לו: הסתכלות באופן גלוי בנוכחותי ובהעדרי. 

למרות זאת, יש לי תחושה אמביוולנטית כי כמו ש @סוסה אדומה ציינה, המצב מורכב ולא חיובי על פניו. יחד עם זאת, לא נכון להתעלם מעובדות נוספות שיכולות להשפיע על ההסתכלות שלו כמו הפרעת קשב (וגם ציינו את זה כאן) שאולי אלו מועדות לסלחנות והכלה ולא פסילה מיידית.

לבחור חשוב מאוד נראות חיצונית, ואני ב''ה עונה לצרכים שלו אבל למה בכל זאת הסביבה הנשית עדיין מעסיקה אותו? הוא  מודע לכך (ומוכן לעבוד על זה). לאור הטיעונים של שניכם, על סמך מה אני אמורה להכריע?

תודה לשאר העונים

עם הדברים שכתבת אני יכול מאוד להסכים.

יש צדק בדברייך, ואת זה צריך לבחון גם בנקודות אחרות בתיפקודו של הארוס.

רק שאני ממליץ לא להגדיר את זה כ"בעיה של דחיית סיפוקים" - כל עוד שלא ברור שזו בעיה.

ואסביר. 

לענ"ד צריך לבחון את המקרה בשלוש נקודות.

• אם זה מופיע במקומות אחרים, ייתכן שזה האופי שלו לטוב ולמוטב.
  לא תמיד חוסר יכולת לדחות סיפוקים זה דבר נוראי ובעייתי - זה נוראי אם הוא לא במינון הנכון.
  יש משהו שיכול להיות טוב ב"לעשות כאן ועכשיו" - ככה דברים לפעמים קורים בפועל, ככה ישנה התקדמות, ככה לפעמים יש פירגון וקניית דברים שאלמלא היו נדחים לא היו נעשים לעולם. ומצד שני כמובן שיש גם שליליות בחוסר היכולת (מצב כלכלי, תפקוד של הבית וכו').
  השאלה כאמור היא במינון.
   
• נקודה שנייה שכדאי לפותחת השרשור היא לבחון את עצמה, איפה היא בעולם הזה של דחיית סיפוקים.
  איפה היא מצליחה לדחות ואיפה לא, האם "ידה קלה על ההדק" והיא לא דוחה כלום או שמה היא יותר מידי הססנית, יותר מידי דוחה את הסיפוקים שהנפש שלה זקוקה להם ולא מאפשרת לה מקום לספק את צרכיה?
  לפעמים המינון של האיזון הוא לא רק אצל האדם עצמו אלא גם אצל זולתו - אנו מאזנים זה את זה.
   
• בהמשך לנקודה הקודמת. אם ואכן מדובר בבחור עם אופי שנוטה לספק את צרכיו במהירות, כדאי שתבחן עם עצמה מה היחס הנפשי של ה לגבי הנקודה הספציפית הזו ועד כמה היא מוכנה לוותר על מכלול נקודות הטוב שהיא מצאה בבן זוגה. היא שואלת "אם הכל בסדר חוץ מזה עלי לקבל את זה?" - האם היא רוצה לוותר על ה"הכל בסדר" בגלל הנקודה הזו של סיפוק הצרכים שלו? כול להיות שהתשובה חיובית, אבל כדאי לבחון אותה. במידה והתשובה תהיה שהיא מעדיפה שלא לוותר על מכלול הטוב, לפחות היא תבחר במודע לחיות עם ה"דפקט" הזה בבעלה. ובמידה והיא מחליטה לפרק עכשיו את האירוסין, זה יהיה במודעות לכך שהיא גם ויתרה על כל הטוב.
  שתי ההחלטות לגיטימיות לחלוטין, אבל חייב ששתיים יוצבו על משקל ההחלטה.

מה שכן, שימי לב שהתשובה של הבחור "שלך" לשעבר שונה לחלוטין מהתשובה שהיא קיבלה.

משמע מההוא שאת יצאת איתו שמבחינתו זה לגיטימי, ואלמלא התורה הוא היה עושה הכל...

הבחור שלה מבין שזה לא לגיטימי, הוא לא רוצה בזה בכלל והוא נופל בזה. זה אחרת.

לשון הרע את אומרת לפעמים?

מה הסיבה שאת משתדלת לא לומר לשון הרע?

כי התורה אומרת לך שלא, ואם היה מותר היית מפקירה את לשונך ומדברת כל מה שבא לך על כל אחד, 

או שאת מבינה שזה דבר נורא ואיום ללכלך על אנשים מאחורי הגב, את לא רוצה בזה, את מבינה שיש לזה רק הלכה שאמורה לעזור ולתת לך הדרכה שלא לדבר - ועדיין את נופלת בזה מידי פעם?

לדעתי תתייעצי עם מישהו שמכיר אתכם.. אבל לא הייתי לוקחת את הסיכון 
עדיף עכשיו כמו שכתבו פה ולא אחכ...

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..