את החושך שהחורף מביא איתו אפשר לצלוח רק עם אהבה. בלעדיה החור השחור של החורף משתלט ושואב את השמחה מדכא את חלקי הנפש שמטבעם חיים ומפעפעים. בחורף השמש מרוחקת, מביטה עם מסווה על פניה, היא עייפה, מסיימת לעבוד מהר, לפני שנתיניה הספיקו לחייך אליה בחזרה. החושך משאיר אחריו רק את השלווה שבלי אהבה היא אפורה כמו ריח קר של אתרוג עבש. שלוה של דמעות עצב כבויות.
האהבה היא כמו נר בחושך, אבל נר שעושה את החושך יפה, מחמם כזה בפנים. החושך מסקרן מזמין להיכנס לנבכי סודותיו. להחזיק ביד האהבה ולצלול לתוך עולם של פנימה עולם של תהומות הנפש שנהרותיה כמו נהרות במכרות יהלומים אפלים. עם הד. והשלוה השלובה באהבה מצמיחה כנפיים צבעוניות ותחת כנפיה מכניסה טעימה מהשמחה. אבל שמחה נוחה, שמחה שנושקת לשלווה ולאהבה. הכניסה לחושך הזה זה כמו נשימה עמוקה של הנשמה עם מודעות להכל וגם למה שמעבר, זה כניסה להתאחדות עם הכל עם אלוהים. שלוה שמחה ואהבה.