שוב הגעתי לזה שאני צריכה מישהו שיהיה פה להחזיק אותי.
אני עוד רגע אשתגע ואתחיל לדחוף את כל הכדורים שיש בבית, ולחתוך הכל בלי טיפת שימת לב למה אני עושה. למה הורידים כואבים לי למה למה למה.
נמאס לי מצפון, נמאס לי מלהיות. נמאס לי מלרדוף אחרי השיט הזה של שפיות שבכל מקרה לא תהיה.
נמאס לי לנסות להחזיק את עצמי משוגעת רק כדי שלא ישימו לב למה קורה לי בפנים.
(לכל שאלה לענות שהכל בסדר, מצויין. לא להראות רגשות לא להראות רגשות. להמשיך לשחק.)

אתמול הוצאתי תסכול לאדמה, להכות עם טוריה ולסקל אבנים וכואב והשרירים צורחים ולהרביץ את כל מה שלא יוצא במילים.

אני רוצה להצליח לבכות.
או לפחות--.

כוסעמק.

הכל עוד לא התחרבן אבל הולך לקרות בקרוב מאוד. ואני לא יודעת מה לעשות הלאה.