אני הולכת לכתוב פה שתי דברים שממש ממש קשים לי. באמת
ואני מודעת לזה שזה ישמע קצת קוקו. שניהם
אז בבקשה לא לצחוק (כלומר תצחקו אבל תתייחסו ברצינות), ולא לכעוס עלי שזה הצרות שלי... באמת באמת קשה לי ואשמח לעזרה
טוב אחרי ההקדמה הזו -
1. אני כועסת על הילדה שלי, ונעלבת ממנה. כן, זאת בת השנה ושלושה. פיתחה בשבוע האחרון העדפה מטורפת לאבא שלה.
אני קמה בלילות (עדיין מניקה, ראה ערך מספר שתיים) אני מכינה אוכל, אני יושבת לשחק שעות ולהאכיל שעות ולעשות אמבטיה ולהשכיב... באמת לא צריך להסביר לכן את מידת ההשקעה שלי מול שלו נכון? למה פתאום היא צועקת אבא ובורחת ממני אליו ולא רוצה לחזור אלי וכשהיא רואה אותו נראה כאילו המשיח מגיע ואני סתם כזה?
מה זה?? זה לא פייר!!!! למה???
אני מרגישה עלובה ואומללה ומקנאה וכועסת נורא על שתיהם. ממש ממש כועסת, לא בצחוק. שורף לי בלב.
באמת
<ועכשיו תגידו לי כמו הגיסות שלי ככה זה בנות רוצות אבא ובנים הם של אמא ועוד יותר אני אכעס על היקום ואלוקים שאין לי בנים!>
2.מנסים לעבור למטרנה
כל פעם שאני רואה אותה אוכלת את זה אני נעצבת וכועסת. איך היא מסוגלת לאכול את הדבר המגעיל הזה בשמחה?
קשה לי להירדם אחרי שאני נותנת לה את זה
אני לא מצליחה להפסיק להניק
מעצבן אותי שהיא אוכלת את זה!!!!
אני לא נורמלית. אני יודעת שלא. אני לא מבינה מה הבעיה שלי ולמה אני משוגעת כזו. אבל מחרפןןןן אותי לתת לה מטרנה.
הצילו.
בבקשה תנסו לעזור לי בעדינות <בורחת לישון>
גם לי זה גורם "לקנא'' קצת לפעמים, אבל לרוב אני מקבלת את זה בחיוך משועשע. אחרי הכל אני שמחה שהם משוגעים על אבא שלהם, מה יותר טוב מזה. ואל דאגה, המקום שלי מובטח, אם פתאום מישהו יפול או יקבל מכה ח"ו הם יעזבו את אבא בשניה ויבבות ה"אמאאאא" ירקיעו שחקים 
)