הביתה/ ים
זה לא הגיוני
ואני לא מבינה
איך עד עכשיו
לא רציתי לשמוע,
לא רציתי לראות,
לא רציתי לדעת
אותך אבא.
ואני לא מבינה איך,
איך אני רצה כל הזמן
רצה, ולא מסתכלת לאן.
ואנשים אומרים- הי!
אבל אני מתעלמת
וממשיכה
ואני לא מבינה איך
איך במקום לרוץ לעבר
המטרה
אני מוצאת את עצמי
רצה לאבדון
רצה אל סופי, אל מותי
ואני במדרון.
ואני משקרת לעצמי שטוב
וזה מה שאני רוצה
וכמו ילד קטן
שרץ אחרי כדור לכביש
וצריך טלטלה
שימשכו אותו חזרה
אני כמו הילד
עושה שטות
ומרחיקה את ידי בחוזקה
מהיד שאוחזת בי
למשכני אל החיים
אני מתנתקת
ומתקרבת
אל הסכנה.
אבא שלי, יקר, אהוב,
חסרת לי מאד, אבל כל השליחים ששלחת אליי כדי לבקש ממני בכל זאת
לראות אותך, את פניך, לדבר איתך, להסכים להיפגש, כל אלו נדחו על ידי בשאט נפש
מטופשת. מטורפת. והכל בגלל אגו וכבוד מקולל ועצלות ואיוולות.
אבא, שממנו התרחקתי בגלל שקרים נוצצים והבלים שמסנוורים ועדיין,
ביקש אותי בחזרה, אך אני רציתי חופש. עצמאות, "די. היה לי מספיק איתך. אני רוצה לחיות עוד..."
ושום דבר לא עזר וכמעט שמתתי.
ולמה בסוף הסכמתי? למה רציתי לפגוש אותך אבא? לדבר איתך? משהו חזק טילטל אותי.
ולמה זה הצליח? איך נפגשנו בכלל? איך דיברתי איתך? איך בכיתי? כנראה שבכח אהבתך,
סלחת לי והחזרת אותי אליך.
וכשראיתי שוב את פניך, ידעתי שעשיתי את השטות הכי גדולה בחיי,
כי אותך אבא שבשמים, לא מחליפים בשום הבלי העולם הזה! בשום חופש שקרי או הנאה רגעית ושורפת.
אבא שלי יקר. שמור עליי קרוב אליך ואל תרפה לעולם! רבונו של עולם, הגן עליי מתועבות וליכלוכים!
שמור אותי נקיה וצחה וזכה לפניך.
ושלא אפסיק לקדש שמך בעולם! לרגע.
