בפרשת וישב, יוסף נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו. מיד כשהוא פוגש בהם - ההשלכה לבור, המכירה לישמעאלים... מה יוסף חושב עכשיו? המחשבה המתבקשת ביותר היא שאביו גם היה חלק מהתכנית...
אח"כ נמכר למצרים, הרחק ממשפחתו,פיזית, וקשה מכך - שהוא סבור כי אביו וכל משפחתו החליטו להרחיקו מעליהם לנצח ולדחותו מכלל ישראל... וכי יש הרגשה קשה מזו?! [במאמר מוסגר, הסבר זה מתרץ את קושיית הרמב"ן והמפרשים, מדוע כשמלך יוסף לא שלח להודיע לאביו שהוא חי. הוא סבר שהדבר דווקא יצער אותו.. והסבר זה מתחזק מהנימוק שנותן יוסף לקריאת שם בנו הבכור מנשה - "כי נשני (השכיח ממני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"].
אח"כ הוא עולה לגדולה בבית פוטיפר, אך דווקא גדולה זו היא שמביאה אותו לניסיון מטורף.... במצבו של יוסף היו לו כל הסיבות שבעולם להפנות עורף לעברו, לחוש זרות וניכור אל עולם הקודש והשייכות לעבודת ה', שכל אלה בגדו בו כביכול, ולנצל את המעמד שקנה כאן בבית פוטיפר... לקשור קשר עם הגברת ומכאן הדרך קצרה להחליף את האדון ולקנות עצמאות וחירות, מעמד ועושר. וכל זה מצטרף לעוצמת הניסיון מצד היצר הרגיל, הרגעי, שהפעיל עליו את כל עוצמתו אז, כמו שמתארים חז"ל.
אבל בניגוד לכל התחזיות הללו - יוסף עומד בניסיון בגבורה עילאית. הוא לא איבד את הכיוון ואת המגמה אליה הוא שואף, למרות כל ההטעיות, האכזבה והתסכול, האיסור המפתה והעתיד הנוצץ.
"ויעזוב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה" - הבגד הוא החיצוניות. יוסף פושט מעליו את ההסתכלות החיצונית על המציאות, שרואה אכזבה וייאוש, מרירות ותסכול. ונס החוצה - עוזב את החשבונות הרגשיים, היצריים, והתועלתניים, ופשוט יוצא החוצה, אל המרחב הפשוט. אל המחוייבות לדבר ה'.
אבל - כאן מגיע שיא המשבר. במקום שבזכות זה הוא יזכה להארת פנים מאת הקב"ה ולגאולה ממצב העבדות, הוא נופל מן הפח אל הפחת- "ויתנהו אל בית הסוהר".
אם עד עכשיו יוסף הצליח להחזיק מעמד, בשלב זה זה כבר נראה כביכול בלתי אפשרי.
אבל יוסף עומד גם בזה. רוחו לא נופלת, ואמונתו לא נחלשת, למרות שהכול פועל כביכול הפוך.
יוסף חי בבית הסוהר באמונה, בשמחה ובראש מורם - ומשום כך "ויתן את חינו בעיני שר בית הסוהר".
בפרשתנו - מקץ שנתיים ימים, שבהן לא נראה שום אור בקצה המנהרה ('תקופת יובש') ולא עוד אלא שזיק התקווה שנדלק עם שיחרורו של שר המשקים אף הוא דעך וכבה בגסיסות אכזבה, מאחר ש''וישכחהו'' -
מופיע האור. "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים... הסירותי מסבל שכמו". יוסף עולה בן רגע ממעמקי הבור למלכות על המעצמה החזקה בעולם. כעת הוא יכול להביט לאחור ולדעת שהדרך כבר מאחוריו.
* * *
אור החנוכה מופיע בדיוק בזמן הזה, בהארת הישועה של פרשת מקץ. בתקופת השנה שבה הלילה מתחיל להתקצר ושעות האור להתארך.
ניתן לומר ששורשו של חג החנוכה נטוע כבר בימי אדם הראשון, שעשה ממש בתקופה זו שמונה ימים טובים על האור:
"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שנפלה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים".
(עבודה זרה ח.)
גם בימי המכבים, מתוך "חושך על פני תהום - זו מלכות יוון" - מצב אבוד לכאורה וחסר סיכוי מכל בחינה שהיא, אלו שדבקו באמונתם ושמו ביטחונם בקב"ה שיסייע בידם - הם אלו שהביאו את הישועה, אותה אנו מציינים לדורי דורות "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", במצב כזה או במצב אחר.
* * *
מכאן אפשר לקבל התחזקות עצומה, גם לרגעים הקשים ביותר, גם לתקופות ארוכות של קושי, גם כשהכל נראה פועל הפוך מהכיוון הרצוי - תמיד לדבוק באמונה וביטחון בקב"ה, מתוך שמחה, מנוחת הנפש, וידיעה שיש מי שמנהל את העניינים על הצד הטוב ביותר ושטובתנו חשובה לו הרבה יותר מאשר לנו.
ובסוף האור יבוא, יזרח ויופיע במלוא זיוו והדרו, ויהיה אפשר להביט לאחור בסיפוק ושמחה, להודות ולהלל לשמך הגדול.
בחנוכה דווקא יש תיקון של שבט לוי:
