שלא לדבר על מלכות יוון  ואפילו תקופת מלכות בית חשמונאי.

חוכמת ההמונים שאביה המיסד הוא אריסטו לא בדיוק נגזרת משלטון העם (דמוקרטיה).

בכלל בהסטוריה אפשר להגיד בדיעבד כמובן שהרוב לא תמיד צדק והרוב

לא תמיד קבל את ההחלטה הנכונה. נהפוך הוא

נביאי ישראל תמיד הלכו כנגד שלטון הרוב והם צדקו.

יש הרבה סממנים ביהדות שהם בפירוש אנטי דמוקרטיים וטוב שכך.

המסקנה שלי היא אולי קיצונית אבל כל יהודי ירא שמיים 

שמאמץ הליכים דמוקרטיים על כל צעד ושעל מכניס את עצמו למצב שלא תמיד

הוא יעשה את הדבר הנכון.

"דינא דמלכותא דינא" זה צד אחד של המטבע אבל ביהדות יש גם "יהרג ובל יעבור" "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" ועוד כללים "אנטי דמוקרטיים"

נכון שמסגרת של מדינה שזה מושג חילוני מכניסה יהודי הרבה פעמים לדילמה לכן חשוב לזכור

במיוחד במדינה שקוראת לעצמה "מדינה יהודית" שלא צריך להסחף בהערצת תהליכים דמוקרטיים.

...הטעות אצל הרבה אנשים יותר נדירה?

.....הדת היהודית לא צריכה  לאמץ תהליכים דמוקרטיים ולא לאמץ את תאוריית "חכמת ההמונים"

של אריסטו.

חזקזיהו אמר לישעיהו  שסיעת שבנא גדולה מסיעתו של חזקיהו ולכן עליו להיכנע לסנחריב, ישעיהו הנביא הודיע לו שקשר רשעים אינו מן המניין ולכן אסור לו להיכנע.

מכאן אתה למד:

א) יש יסוד דמוקרטי כבר מימי חזקיהו (לפחות בשאלות של פיקוח נפש של ציבור).

ב) קשר רשעים אינו מן המניין.

ג) חזקיהו המלך עם כל חכמתו לא יכל להיות בטוח אם סיעת שבנא היא קשר רשעים אלא היה צריך נביא שיודיע לו זאת.

אחאב היה מלך פופולרי. האם דרכו היתה נכונה? האם הוא צדק כאשר

הוא רדף את אליהו הנביא וכנה אותו "עוכר ישראל".

הזכרת את המלך חזקיהו . מה לגבי בנו מנשה שמלך יותר מכל מלך אחר ובתקופתו

ממלכת יהודה נהנתה מפריחה כלכלית. האם דרכו היתה נכונה? הרי הוא בטל את כל התקנות הדתיות שאביו 

התקין והחזיר את עבודת האלילים לבית המקדש. רוב העם קבל את מעשיו בשוויון נפש.

כמובן שיש מקורות שמציינים שהוא חזר בתשובה אבל זה כבר סיפור אחר.

מה שאני רוצה להביע הוא שלא כל מה שפופולרי הוא נכון. יותר מזה בהרבה מקרים זה ההפך.

אתה בעצם שואל את השאלה הידועה "מה הקריטריון לאמת והקריטריון למוסר?"

ונגזרת שלה לגבי הפוליטיקה וספציפית לגבי דמוקרטיה.

עד כאן אני איתך?

יותר מזה מבחינה יהודית  בהרבה מקרים זה ההפך.

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור