שאני בונה פרשנות אחרת ומרחיקת לכת מהבסיס והמקור. מנקודת המוצא ומהידע שעליו אני מתבססת. ככל שעובר הזמן אני יותר מזדהה עם הפרשנות החדשה, ויותר מתרחקת מהבסיס. עד כדי כך שאני מהלכת על קו דק של כפירה. זה מאותת לי שאני צריכה לבדוק את הפרשנות שלי, מה אני מפספסת בהבנת הבסיס ולמה הלכתי כל כך רחוק. הכל כך רחוק הזה פשוט נראה הפוך מנקודת המוצא, כופר בו ממש. לטובתו. לטובה הפנימית שלו. או שזה סתם שיכנוע עצמי ושקר לעצמי. אני מחפשת מה אשפר לזרוק מעלי כדי להתחיל מחדש, ומרגישה מאוד מבוררת, כאילו כבר זרקתי את כל השקרי. או שפשוט, בעצם אני פשוט בורחת. לחלוטין.
אני מרגישה ששתי הקצוות הן אמת באותה רמה. הפרשנות שלי מדוייקת ונוגעת עמוק לשורש של כל השורשים, למטה מטה מטה ועוד פעם מטה. מצד שני, אני עושה שקר בנפשי ולא מחוברת.