האמת שאני בכלל לא אחת ששוה לקרוא את המילים שלה שהן סתם רצף מחשבות.
מחשבות מחושבות שהלוואי שהיה איזה מחשבון משוכלל ממש שהיה יכול לחשב אותן במקומי.
בינתיים אני נאלצת לעשות את זה והאמת, זה קצת כואב וקצת מעייף אבל לא נותן לישון.
ולפעמים נשרף המוח, בחיי.
בטח אתם לא מבינים איך מוח נשרף אבל זה פשוט. פשוט כמו המבט שלי, הישר, הלא מסתבך.
פשוט, כמו פיצוצים קטנים כאלה במפעל ענק ואחריהם פיצוץ ענק ואש מתלקחת ורוח סערה ואז ענן גדול שמכסה את החיים שלי באפרפר של כפור.
הכפור הזה. הוא עושה אותי משוגעת מתמיד, הוזה בלילות קייציים על חלזונות איטיים, מסורבלים. עם בית על הגב.
ומקנאה בהם, על היכולת שלהם ללכת בקצב שלהם בלי להתרגש מכלום, על הבית שהם לוקחים איתם לכל מקום ויותר מהכל על זה שהם בסה''כ חלק מהזיה של טירוף ולא ממציאות כזאת.
והטירוף שלי הוא מוחשי.
ואני מציירת אותו בימים חמים על קירות לבנים, זורקת בהם צבע אפור בצורת עננים כבדים, שמנים. נפוחים כאלה. ומחכה שירד מהם גשם והוא מגיע בצורת צעקות, וכעס. שקוף. לא מסתתר, בדיוק כמו טיפה של מים. למה הרסת גם את הקיר. למה. ל. מ. ה.
למה.
האמת שאני כזאת שיש לה תשובות לכל דבר והאמת ששאלות הן חברות הכי טובות שלי. והאמת שזה לא כזה חוכמה כי אין לי יותר מדי אופציות. והאמת שאפילו זה לא כזה מבהיל אותי כי הפסקתי להרגיש והאמת שאני לא רגילה לומר יותר מדי אמת בבת אחת, והאמת, האמת אפילו לא לאט לאט. והאמת שתמיד התרחקתי ממנה כמו מאש עד שיום אחד היא ארבה לי בפינה, והסתערה עלי בלי מלחמה רק עם עיניים בצבע הים שהרגו אותי במקום והחיו אותי מיד. והיא הטביעה אותי וטישטשה אותי. והכריחה אותי לצלול למבטה הצלול והרך. ולהודות שהיא לא זקנה פרימיטבית, ונוכלת מכשפה. ואחרי הכל, באמת. היא יפה. יפה וצעירה יותר מכל שקר במסיכה. באמת.
כולה יופי וטוהר.
האמת.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם