בעלי גם יודע מזה והוא לא סובל אותו בגללי.
אני ממש מתביישת לםעמים משכנעת את עצמי שאני מדמיינת אבל אני יודעת שהוא פגע בי. רגשית או פיזית לא יודעת כי חוץ משתי תמונות זיכרון אין לזה שום אחיזה במציאות.
תמונה ראשונה שישנתי אצלם לא זוכרת גיל והוא יצא מהחדר בתחתונים..
תמונה שניה שהם שמרו עלינו אבא ואמא היו בחופש.
אחד האחים השתולל וזרק אבן חצץ קטנה באויר שכמעט פגעה בבת שלו והוא צעק עליו נורא ואני לקחתי את האח הזה והסתגרתי איתו במקלחת כדי לשמור עליו עד שירגע.
אני מרגישה שהכל מתפורר לי.
אני מתביישת כל כך שזה מה שמעסיק אותי. אני מרגישה מטופשת שלא מצליחה למחוק את זה מהזיכרון.
ושלא מצליחה לסלוח וממשיכה לכעוס כמו ילדה קטנה.
ואולי הכל באמת דימיון?
ובעיקר מפחיד אותי שאם הוא באמת פגע במי הוא עוד פגע?..
ולמה לעזאזל אני לא מצליחה פשוט לשכוח.
לפני כמעט 20 שנה סבלתי מהפרעת אכילה קשה
הייתי מאושפזת כמעט שנתיים ובחסדי ה הצלחתי להתגבר על הכל ועברתי טיפול והחלמתי
והתחתנתי
וילדתי..
ופתאום עכשיו הכל צף לי!! ואני מרגישה שאני צריכה להתמודד עם הכל מחדש.
עברתי כמה פגיעות שהשפיעו עלי מאוד.
ובעלי יודע מהכל אבל לא ממש את כל הפרטים כי אף פעם לא ראיתי צורך לשתף בכל הפרטים.
שנים הסתרתי את כל מה שעברתי ובכלל החברההשאני נמצאת בה היא חברה של הסתרה אסור לספר דברים מלפני התשובה. גדלתי בחברה הרבה יותר פתוחה שלא הייתי צריכה להתבייש בה בעבר שלי. ואני מרגישה שאולי יש מחיר להסתרה הגדולה.
אני לא מתכוונת לחפירההונבירה בעבר אלא זה שבעצם אסור שאף אחד ידע כי אז לא ירצו לקבל לסמינר וחישיבה
ואולי גם השידוך יפגע..
אבל מה המחיר של ההסתרה?
למה אני צריכה להתבייש במה שקרה?
צמחתי מהעבר קיבלתי כוחות אבל אם הם לא ממומשים והעבר לא קיים אז אני נותרת חלולה והיום זה מה שאני מרגישה..
שבת שלום

