זה שאת רוצה שיהיה לך קשה זו הבעיה ולא הקושי בעצמו.

הקב"ה ברא את האישה עם צורך למגע ולכל אישה קשה (ברמה זו או אחרת...) עם המצב של "אסורים".

אבל זה קושי שהקב"ה נתן עם סיבה עום ידיעה שאישה יכולה לשרוד את זה. ואם הקושי כל כך קשה וכפי שציינת את מזהה את מקור הקושי, לכי לעזרה.

תיכף יבואו החכמות יותר ויספרו אם יש בעלת מקצוע ספציפית לנושא או  פסיכולוגית רגילה. (אולי את יכולה לשאול רב או מכון פועה אם יש להם על מי להמליץ.)

דעי לך שדיני הרחקות , חוץ מעצם קיום מצווה כל פעם שמתגברים, זה מועיל גם לייחוד הזוגיות שלכם.

 ובזמן שהקשר עם בעלך הוא לא פיזי, זה הזמן להעשרת הקשר הרגשי עם הבעל וזה גם הזמן לפנות ולהתחבר יותר עם הקב"ה, לספר לו על קשייך ולבקש ממנו עליך ועל בעלך.

בהצלחה

ולא פותר לי את הקושי.

חוץ מזה בליל המקוה אני חוזרת כ"כ מותשת מכל העניין מהפן הפיזי והנפשי שכבר לא נשאר טעם להינות מהתחדשות וכו'.

וכל עוד לא יישב לך בראש העניין הזה- הקושי ימשיך ויצוף

אם את לוקחת גלולות אז בכלל בין מחזור למחזור זמן הטהרה גדול יותר מאשר בלי וחבל לפספס את המצווה הענקית הזו

תשימי לב שנישואין בין גבר לאישה הם  לא תלויי מגע. כלומר, הגבר מקדש את אשתו בדיבור תחת החופה וגם לא יקיימו מצוות ביאה באותו לילה או לאחריו הם עדיין נשואים כלומר, המגע זה לא הכל 

ובדיוק בשביל זה ניתנה המצווה הזו. כדי לחזק את הקשר ביניכם הנפשי

את חווה התמודדות שכולן עוברות בסוג של אקסטרים מבחינת ההרגשה, כאילו אם אין מגע אז אתם ךא קשורים. לדעתי צריך להתחיל מהחרדה הזו

כדאי לדבר עם יועצת בעלת יראת שמיים והלוואי ותצליחי

מהפן המתלהב

מכון פועה אולי עוזרים בזה...?

לא באמת יודעת

זה ללא תשלום.

אולי זה יושב על משהו עמוק יותר מאשר סתם מגע.

וכמו שאת כותבת שלוקחת 3 גלולות ללא הוראה מרופא רק מחזק את העניין שזה יושב על משהו.

מרגיש שאת צריכה הוכחות- מגע לאהבתו של בעלך אלייך.

להיות מודעת לבעיה זה חצי פיתרון.

ונשמע שאת מודעת.

יש עניין במצוה הזו של הריחוק.

שתהיה חביבה עליו כביום הכניסה לחופה.

ולא חלילה -רגיל בה וקץ בה

אולי אם תביני שדוקא עצם היותכם רחוקים למשך שבועיים מחזק את האהבה והקשר בנייכם יעזור לך.

מקבלת מחזור.

אטם נגיד אני שוכחת לטול בזמן אני לוחת 2 או שלוש גלולות העיקר לא לקבל

ולא בהוראה של רופא.

דיאמלה, סרזט וכדומה.

אני לא בטוחה שאצליח לחוש את מה שאת כותבת.

וזה גדול עלי שבועיים ככה להיות, מעדיפה לחוש פחות ולא להיות שבועיים בכזה חוסר אונים.

אני זקוקה למגע מאיזה מקופם עמוק שאני מנסה כל הזמן לחפש מאיפה נובע...

ברמה של חוסר תפקוד

אני חייבת להגיד שאני מחכה לראות את עצמי כבר מתגברת ועומדת בזה גבורה למרות שאני רחוקה מזה 

אבל לא מחכה בחיים שהמחזור יגיע.

לא ציפיתי לקבל כאלה תגובות וכזה חיזוק.

תודה לכולם.

תבורכו.

אפרת גרוסמן

efrat.g3030@gmail.com‬

כמו מלחמות קודמות

כל הזמן יש פה אזעקות

יותר מכל מלחמה שהייתה בעבר

אצלנו בעיר היו 4 אזעקות. מלא התראות מקדימות אבל רק 4 אזעקות.. ככה שזה מרגיש לי ממש בקטנה 🫣

אפשר לשים מוזיקה

לעשות מסיבה

(הבן שלי התחפש בבית

כבר מלא פעמים

מאז שקניתי לו את התחפושת

אז הוא לא ממש התרגש מזה שאין מסיבה בגן)

הגננת הבטיחה שיעשו מעגל של כל הילדים שמתחפשים לאבא, מבחינתו מדובר בפסגת האושר.  

באמת נעשה לו משהו בבית

לארגן מסיבות לילדים בבניין

כך כל אחד קרוב לבית שלו...

אפילו אם היו הנחיות שאפשר

וזה היה די צפוי שיפתחו מלחמה

אפילו הבאתי איתי עבודה מהבית שידעתי שאצטרך 

אבל ב"ה שיש ממד, וב"ה שזה חדר הילדים ככה שיש בו ספרים וצעצועים בשפע. ומאז שמחת תורה יש פה מנורת לילה קבועה שדולקת למקרים של שבתות שלא יהיה חושך גמור אז גם מבחינה הזו היה סבבה.

חשבתי להזמין מחר כמה ילדים מהגן כדי לפעילות של שעה שעתיים בשביל שהילדה לא תתבאס אבל נראה מה יהיה המצב מחר. בקצב האזעקות שהיו פה בשבת קשה לצאת אפילו לנסיעה של כמה דק בתוך השכונה. 

והרבה ריצות למקלט השכונתי. נפצעתי גם באחת הפעמים בדרך למקלט.

מותשת. אבל אני מתנחמת בכך שזה עוד צעד בדרך לשפיות ולגאולה.

בעיקר כי היו אורחים והרבה אנשים

וכשמעניין מסביב אין זמן לפחד

אפילו שאין ממ"ד או מקלט

גם שמחתי שזה התחיל בבוקר ולא בלילה

מלא מלא הזעקות כל היום, ב"ה יש לנו ממד כך שלא צריך לרוץ החוצה.

זה כ"כ סימבולי מלחמה בפרס בימי הפורים... בהודאה מאד גדולה על הניסים היום ומקווים שנמשיך לשמוע בשורות טובות ו-0 נפגעים אצלנו.

גייסו את בעלי במהלך השבת

היתה לנו מריבה גדולה ובדיוק התחלנו קצת להתפייס...

פתאום אזעקה, צו 8 ו. ביי.

ממש מבאס.

הילדים מטורללים מרוב אזעקות בלי סוף. חצי מפחדים חצי מתרגשים...

מתבאסת על יום התחפושות שנגוז.

עם ישראל חי! העיקר שננצח ואף אחד לא יפגע

או שהןעברו למקום מוגן.

כדאי לברר ספציפית לפי בית חולים.

חולים. מבחינת חדרי לידה, אשפוז וכו' 

מנסה לחפש ולא מצליחה למצוא. אם את יודעת איפה את רוצה ללדת אפשר לברר ישירות מולם

אני לא מכירה אפליקציה שחוסמת קבוצות או פונקציות בוואטסאפ אבל ממליצה על פמילי לינק שמאפשרת לחסום אפליקציות לא רצויות וגם מגבילה שעות.

הנחוצות.

לחברה יש.

טלפון מקשים, בגדול טיפש, אבל יש בו מה שצריך- מוביט, טלפון, ווצאפ, וויז וכו.

טיקטוק אין איך להוריד שם חחח.

יותר קל בעיניי מכל מיני אפליקציות חסימה על מכשירים רגילים. 

לגבי חסימה של וואצאפ

יש סינונים שיכולים לחסום צפייה בסטטוס

יש כאלה שחוסמים גם צפייה בסרטוני ווידאו וגישה לקישורים

ככה שכל עוד לא מצרפים אותו לקבוצה הוא לא יוכל להצטרף. 

יש פלאפונים שאפשר רק להתקשר ולשלוח הודעות, זה פתרון ליצירת קשר עם ההורים.

אבל בעיני בגיל הזה צריך גם להיות ערים לזה שאם לכולם יש ווטצאפ, זה יכול ממש לבודד אם אין.

אם יש ווטצאפ אי אפשר להגביל הצטרפות לקבוצות.

אבל כן אפשר להתנות ווטצאפ בזה שיש לכם גישה לווטצאפ, ואתם פעם בכמה זמן מסתכלים ביחד בקבוצות,

יש פלאפונים חצי טאצ' שיש בהם רק ווטצאפ ואין שום אפשרות להוריד אפליקציות אחרות, בעיני בגיל הזה זה הפתרון הכי מוצלח.

ואפשר סמארטפון עם פמילי לינק ולחסום את כל האפליקציות חוץ מווטאטפ.

והכי חשוב בעיני בגיל הזה, במיוחד כשרוצים להציב גבולות שלא מקובלים בסביבה החברתית שלו, זה לתקשר איתו על זה, להציב גבולות חד משמעית, אבל גם לשמוע אותו.

שיואמי חצי טאץ

רק עם האפליקציות שאנחנו צריכים

בנק, מוביט, פנגו וכו

ואין אפשרות להוריד עוד אפליקציות

לא נראלי שיש דרך לחסום וואצפ חלקית

אבל כשאני חושבת על זה לעומק - אני מעדיפה שאחיותיי וגיסותיי (ובנותיי בבוא העת) יעברו לידות קלילות וטובות, ושאני זו שאקח את כל "הסבל המשפחתי" בנושא הזה...

כי למה שגם אני וגם הן נסבול? אם הן יסבלו גם כן זה לא יעזור לי להרגיש טוב יותר עם הסבל שלי...

(וב"ה שבנושאים אחרים אני לכאורה הרווחתי יותר מהן, ואולי הן מקנאות בי...)

אני פשוט אוהבת את בנות משפחתי, ובעיקר - הן מפרגנות לי ומחבקות אותי על הקשיים שעברתי, וזה מה שהכי חשוב...

יכול להיות שגיסתך לא מספיק מנסה להבין אותך ולפרגן לך, ולכן עוד יותר קשה לך עם "החיים הקלים" שלה?

(אני גם הבכורה במשפחה, וגם התחתנתי מוקדם יותר בפער גדול מכולם, אז אני מרגישה חצי אמא שלהן, ואולי מזה נובע הרצון שלי לגונן עליהן...)

אבל קליל זה לא...

גם לידה מהירה, בלי זירוז או תפרים יכולה להיות קשה מאד, ועם שאריות שליה.

ודיכאון אחרי לידה - גם אני מקנאת במי שאין לה יש הרבה גורמים לזה, ולידה קשה היא רק אחד מהם...

בכלל לא פשוט לי. והיו לנו כל מיני משברים בעקבות זה.

לכל אחד יש את הניסיונות שלו, ולא תמיד רואים מבחוץ...

אוהבת כשמגיעים רגעי קנאה

כי זה שם זרקור על איפה כואב לי בנפש

זה רגע של הארה

הבנה מה מטריד את הנפש

זה חצי הדרך לריפוי ושיפור החיים

לא תמיד אפשר לשנות נתונים

בעבר וודאי שלא

לפעמים גם נתוני הווה ועתיד

לא ניתנים לשליטה

אבל הנתונים לא בהכרח קובעים את איכות החיים

אלא הבחירה מה לעשות איתם

איך לתכנן את החיים

מה ללמוד וליישם בהם

גם כשיש נתונים מורכבים

החיים יכולים להיות מאושרים

ספציפית לעניין לידה

מתוך 4 לידות

חוויתי אחת שדומה למה שתארת (לידת הויבק שלי)

אבל הלידה הטובה שלי היתה הלידה האחרונה

כי הגעתי אליה הכי מוכנה נפשית

(ולמרות שהיו בה קצת סיבוכים)

ספציפית לעניין הלידות בדרך כלל אין בחירה, אבל כן יש בחירה איך להסתכל על זה. והתובנה הזו בהחלט יכולה להועיל בעניינים אחרים.

תודה לך!

של משרד החינוך, בציבור החרדי- חינוך עצמאי/מעיין החינוך התורני

למה לשלם אלפי שקלים בחודש ולא לקבל מענה לילדים מתקשים?

מה אכפת לך כמה בתי ספר נפתחו

תשלחו למה שטוב לכם וקרוב אליכם.

1) זה יוצר מתח קהילתי

2) יוצא המון בתי ספר עם כיתות לא תקניות ובלי תקציב

3) סתם קשיים טכניים. יוצא שכל חבר מהגן עולה לבית ספר אחר. כשמארגנים בת מצווה צריך לסנכרון עם עוד בתי ספר שלא יתנגש

4) יוצר תרבות כזאת שאתה חייב להוציא על חינוך המון כסף כבר בכיתה א' .

5) מוריד רמת לימודים. ילדים לפעמים מגיעים מבית ספר פרטי לציבורי עם פערים ענקיים. 

אני מכירה שהתופעה הזו נשנעת על רמה דתית. הבית ספר התורני בעיר, לא מספיק תורני בעיני הורים מסוימים, אז הם מכירים בית ספר אולטרה תורני, ואז כל הילדים התורניים הולכים לשם, כי הרמה בבית ספר הקודם באמת ירדה. ואז כל הילדים הולכים לשם כי הוא נחשב בית ספר טוב, עד שבית הספר החדש לא מספיק טהרני בעיני הורים מסוימים והם מקימים עוד בית ספר אוטלרה- אולטרה תורני...

מצד אחד זה נראה מגוחך, אבל מצד שני זה לפעמים בלתי נמנע. 

מכירה את זה מקרוב במקום שבו גדלתי וכל כך לא מתחברת.

בשם הרמה הדתית והפחד שהילד יפגוש בבית ספר הלך רוח שלא תואם ב100% את מה שחושבים ההורים, מונעים מהילדים את הרמה הלימודית והרווחה שילד שלומד בבית ספר גדול מקבל

קהל שבוי זה הדבר הכי נורא למערכת החינוך…

הורים שנמצאים עם ילדים שעתיים ביום לא מבינים שרב השיטות ומאמרים יפים בנושא חינוך הם שטויות.

אין שום סקרנות טבעית . לימוד לא יכול להתקיים בלי משמעת בסיסית. אם ילד לא מצליח ללמוד ביסודי , זה לא בגלל שתוכנית לימודים קשה מדי. אז הורים במקום לטפל במה צריך פותחים עוד בית ספר שיגידו להם שילד שלהם סופר מוצלח. אותו דבר לגבי התנהגות.

כל מיני מדריכות הורים משקרות שילד צריך להסתדר עם עניינים שלו כבר בכיתה א. במציאות זה לא קורה.

אז מגיע משבר.

רמה תורנית. זה עובד רק כשזה תואם רמה דתית בבית .

זה לא יכול שהורים רוצים אולפנה אולטרה דוסית ומצד שני ילדים שלהם כל היום ביוטיוב. זה לא יעבוד . 

זה לא סותר את הצורך במשמעת. אבל למידה חווייתית מחוברת לחיים ביחד עם משמעת זה מדהים!!!

היו לי מעט מורות כאלו וזה היה מדהים! וברוך ה' גם הבן שלי זוכה.

אבל ממה שאני רואה זה לרוב לא תלוי ברמה הדתית של ביה"ס, אלא במורה הספציפי. וגם בבי"ס סופר דוסים יש מורים טובים ומורים פחות.

אם ילד לא גאון , בסוף הוא צריך לתרגל ולעבוד.

בן שלי שואל אותי למה שמיים כחולים ועוד כל מיני ואני אישית אף פעם לא התעניינתי בזה. מבחינתי זו עובדה וזהו. אין לי סקרנות טבעית בנושא והסבר בנושא גזים ואטמוספרה משעמם אותי.

העניין של עודף בתי הספר הוא אכן בעייתי בעיניי.

אבל ההודעות שלך פה כבר לא מובנות לי.

הילד סקרן באופן טבעי… לא נראה לי שנתנו לו שיעורי בית לשאול את אמא למה השמים כחולים. הוא הסתכל והתעניין. את לא חייבת לדעת את התשובה לכל דבר, אבל למה שלא ישאל? למה לא להפנות למישהו שיודע לספר על זה?

אם קשה לך החינוך הפורמלי, תסתכלי על ילד בגן חובה למשל. רובם סקרנים מאוד. לא בהכרח סקרנות שתקדם את תעודת הבגרות שלהם, אבל זה מאוד יפה.

תקחי ילד לגן החיות ואת תראי מה זו סקרנות טבעית.

תודה לה' למדתי במקומות שלא פקפקו בסקרנות הטבעית של ילדים. היו אגב דרישות ומשמעת במידה מאוד רגילה ומקובלת. גם למדנו לא מעט שעות ביחס ליסודי (כמעט כל הימים הסתיימו אחרי 15:00). שיעורי בית וכו גם היה.

משמעת, תכנית לימודים מסודרת, שגרה - כל אלו טובים ומבורכים. אבל למה זה חייב לבוא אצלך יחד עם דיכוי הסקרנות הטבעית שלהם?

אולי כי להרבה כאן יש בסביבות עשרה ילדים

וכן, זה נובע מרצון לדייק את החינוך ואת החברה שההורים מבקשים בשביל הילדים שלהם. לא רואה בזה בעיה, כל עוד בית הספר מסודר (גם אם צריך לגבות סכומים בשביל הלימודים שם) ושאין תחושת התנשאות גדולה מדי.

מסכימה איתך שלא תמיד בבתי הספר האלה יודעים לטפל כמו שצריך כשיש קשיים... וכאן ההורה צריך לעשות את הבחירה בין החינוך לבין העזרה המקצועית (שיכולה להינתן מחוץ לבית הספר). ולפעמים בשביל כל ילד הבחירה תהיה אחרת...

למה בעצם זה כל כך מציק לך שנפתחים בתי ספר כאלו? את לא חייבת לשלוח אליהם...

הבעיה העיקרית בעיניי, זה שהמצב מוביל לעומס כלכלי גדול על משפחות עם ילדים במסגרות חינוך.

קראתי גם מעט רעיונות לשיפור של העניין הזה (למשל- ניהול אדמיניסטרטיבי משותף לכמה בתי ספר יחד).

ממה שאני מכירה, מסובך למצוא אולפנה / ישיבה תיכונית שהם אחלה וגם במחיר סביר.

החשיבות הגדולה שמייחסים לחינוך היא מעולה. אבל הרבה פעמים אני מאמינה שאפשר להניע שינוי/דיוק חינוכי גם במוסד קיים, אם היקף גדול מההורים מעוניין בכך ובשיח משותף עם ההנהלה…

ולצערי, הרבה פעמים המסגרות הקטנות הרבה פחות מקפידות על נהלים. אבל זה עניין אחר. 

(ממ"ד)

לדעתי זה פחות טוב, כי כך נוצרת תחושת התנשאות...

בעניין התשלומים לא העמקתי, מודה. אצלנו גם לת"ת ממ"ד צריך לשלם, על השעות הנוספות של לימודי הקודש. מבחינתי אלה ההוצאות הכי נכונות שיש, אבל מודה שהנושא הזה לא מעיק עלינו כמו על אחרים...

זה לא ככ קשור לגודל בית הספר

אבל, וזה נכון באופן כללי על עסקים/חברות, יש הוצאות שתלויות גודל (יש יותר כיתות צריך יותר מורים, נכון? יש יותר תלמידים צריך יותר אוכל, וכו).

אבל בנוסף, יש הוצאות בסיסיות שלא קשורות ישירות לגודל בית הספר. למשל מנהל. למשל הנהלת חשבונות. למשל אבטחה (גדר, שומר). למשל חצר לבית הספר, וכו.

ואז, ככל שבית הספר גדול יותר, כך (בהכללה גסה), העלות הזו נמוכה יותר פר תלמיד.

אם תסתכלי למשל על הגבעה הצהובה בגוש עציון, שם הם עשו (לא יודעת אם במתכוון), משהו יעיל מהבחינה הזו.

שטח שבו יש מספר מוסדות לימוד. מגודר כולו יחד (הגיוני שיש גדרות לכל מוסד בשביל התחימה, אבל הגדרות הללו לא חייבות להיות בסטנדרט ביטחוני גבוה)

זה אומר שאפשר שלפחות ההסעות בבוקר יהיו משותפות (מישוב x למתחם החינוך. גם אם לומדים בבתי ספר שונים)

זה אומר שאפשר להביא קייטרינג בצורה מרוכזת (מצמצם את העלות של השילוח והבירוקרטיה של האוכל. כמובן שיותר מנות = יותר כסף, אבל פר מנה הסכום יורד)

זה אומר שאפשר שיהיו בעלי תפקידים שעובדים בכמה מוסדות (בעיקר תפקידים שעיקרם לא תלוי בתפיסה חינוכית. נניח רכז מתמטיקה שגם בקשר מול משרד החינוך. אותו רכז יכול להיות אחראי על מספר מוסדות מול המורים הרלוונטיים שמלמדים בכיתות.)

ואני לא יודעת כמה גובים אצלכם ואם אתם זכאים לסבסוד כלשהו, אבל הוריי ששילמו תמיד סכום מלא (מכאן את יכולה להניח שהמשכורות אחלה בחלה), הוציאו הון עתק בחלק מהשנים, רק על מסגרות החינוך העיקריות (לפני חוגים וכו).

חלקם אגב גבו מעבר למקסימום האפשרי ע"פ משרד החינוך (כן, יש מקסימום). חוצפה? בהחלט. אבל הם יכלו, והם היו מספיק קטנים בשביל שלא יתעסקו בבעיות שלהם. 

עולות אותו דבר. לפעמים יש הבדל של כמה מאות שקלים בשנה.

אולי במקום גדול יותר קל לקבל הנחה

מה שכן , במקום גדול יש יותר מגמות , יש תוכניות למתקשים , תוכניות המצטיינים , בדרך כלל יועץ יותר נכנס לעניינים. יותר מקפידים על כללים.

מה עוד? יותר קל להם למצוא פתרונות כשחצי מהצוות במילואים.

אבל אני כתבתי על ריבוי בתי ספר יסודיים.

בגיל תיכון זה דווקא טוב שיש מבחר. 

אני מדברת על הפרשים של הרבה אלפים בשנה. על כל תלמיד. ורוב המשפחות הדתיות מעמידות כמה וכמה תלמידים…

כמובן מחשיבה בקטגוריות שונות עם/בלי פנימייה (כי אין מה להשוות את ההוצאות)

הפער בין האח ששילמו עליו הכי מעט לאח ששילמו הכי הרבה עומד על יותר מ10 אלף בשנה. נראה לי שזה משמעותי…

בארבע שנים אחרונות היינו בשלוש ישיבות תיכוניות וזה בערך אותו מחיר.

יכול להיות שזה גם תלוי איזור בארץ

אבל שוני של אלפי שקלים בשנה זה כן משמעותי בעיניי

זה ברמת ה*הפרש חודשי* של אלף ש"ח

ב"ה ההורים שלי יכלו לשלוח אותנו גם למסגרות יקרות (והן הצליחו לעבוד כי כמעט כולם קיבלו סבסוד גבוה), אבל ההפרשים בשם הלפתוח ישיבה בגוון צהוב בננה במקום צהוב לימון… זה מופרז ביותר בעיניי.

וגם עולה שאלה חברתית של האם זה עושה יותר נזק או יותר תועלת, כשיתכן שבגלל זה, הורים רבים לא יוכלו לשלוח לישיבות הקטנות, ויווצר מצב שהישיבות הגדולות יותר הן גם עם צוות חינוכי פחות…

במקום קטן יש פחות צוות. נגיד במלחמה ישיבה שהיא בגודל קטן לא תיפקדה כמעט חצי שנה כי ר"מים הצדיקים היו מגויסים. בישיבה יותר גדולה חיברו כיתות ומצאו פתרונות כי בצוות היו גם מורים יותר מבוגרים שכבר לא משרתים ובכללי היה יותר צוות.

מה שכן, במקום קטן כולם בערך אותו דבר, מי לא מתאים עוזב אחרי שנה , כך שנהיית קבוצה אחידה ומגובשת.

אבל בגיל תיכון זה כן מוצדק. יש הרבה גוונים דתיים , לימודיים , מישהי רוצה אולפנה לאומנויות , מישהו רוצה להתרכז דווקא בלימוד תורה , ילד אחר צריך מסגרת מאווררת יותר , ילדה אחרת רוצה לעשות תואר תוך כדי.

בגיל תיכון גם יכולים ללמוד רחוק מהבית , העיקר שיש ביקוש למוסד לימודים הזה.

ובגיל יסודי זה מוצדק רק במקרה של פערים רציניים ממש. נגיד ממ"ד מעורב חצי מסורתי לא מתאים למשפחה תורנית ולהפיך . אבל לפתוח בית ספר על דקויות דקויות וכשאין מספיק ילדים באזור , סתם מסכסך .

יש כאלו שלא זכאים לשום הנחה כי ההכנסות יחסית גדולות (אבל כשמחברים את הפער בסכומים של כל ילד וילד- מגיעים לסכום שכן משמעותי לתא המשפחתי)

שביסודי טוב שיש מבחר ושיש בתי ספר עם כיתות קטנות ולא מוסד לימודים שמזכיר בית חרושת.

דווקא בתיכון יש יתרון למוסד עם הרבה תלמידים כמו ריבוי מגמות והקבצות וכו'

בגיל תיכון יש פחות משמעות לכיתת האם כמו ביסודי.

מבחינת תוכנית מצטיינים לא ראיתי הבדל בין בתיה"ס היותר מבוססים לחדשים, בין השאר כי יש פחות למידה שכבתית ויותר כיתתית.

אולי מבחינת מגוון חוגים עדיף בית ספר גדול

אבל זה לא שיקול מספיק חשוב בעיני.

מבחינת מורים לא נתקלתי בבעיה כזו.

יש מספיק מורים בבתי ספר החדשים לכיתות עם פחות תלמידים, יש פחות בעיות משמעת וכללים נוקשים וזה מבורך.

יש יותר חדוות למידה ולכן יש גם יותר למידה.

הילדים שלי סקרנים מאוד ופורחים בסביבת למידה קטנה ומותאמת.

אצלנו נבנות שכונות חדשות וקמים המון בתי ספר ויש מגוון, ועדיין שומרים על מוסדות של 2 כיתות בשכבה, כ25 תלמידים בכיתה. (לא כולל כיתות מקדמות)

ואצלנו לא. אם פותחים עוד בית ספר , בית ספר נהיה על גבול סגירה ואז מתחילים להילחם למי לסגור. ומתקשרים כל מיני הורים , מתחילים לשכנע . אם כל בית ספר באזורנו היה שתי כיתות מלאות בשכבה , זה היה מבורך ...

שבת שלום