בעקבות הצעה שקיבלתי, אני אנסה לכתוב פה סיפור שכתבתי בזמן האחרון. אני אשמח מאוד לקבל ביקורת עליו והצעות לשיפור, זאת הסיבה העיקרית שאני מעלה אותו לכאן (פורום פרוכ"ח פחות מתאים לי). אני מרוצה למדי מהתוכן של הסיפור, אבל הצורה זוועתית למדי וזקוקה לשיפור ניכר. וזה הרי נסיון בתקווה לאיכותי.
ולכן, הננו גאים ונרגשים להציג את:
קדם
א
בן: "אבא, בכל לילה השמש שוקעת בים, אז איך כל בוקר היא זורחת בקדם? איך היא מגיעה לשם?"
אב: "במדבר במזרח חי יצור שנקרא "עזאזל" ובים חי יצור שנקרא "לויתן", ושני היצורים האלו הם עצומים ומרושעים, ושונאים זה את זה. עזאזל הוא יצור של אש, ולכן המדבר כל כך חם וכל כך צהוב ולבן. ולויתן הוא יצור של מים, ולכן יש בים כל כך הרבה מים. ובכל בוקר עזאזל שולח כדור ענק של אש אל לויתן, ומנסה לשרוף אותו, וכל היום הכדור נע בשמים, עד שבערב הוא מגיע לויתן, ולויתן משמיד אותו, והכדור הזה הוא השמש."
בן: "אבא, אתה יכול בבקשה לספר לי עוד על עזאזל ועל לויתן?"
אב: "אני אספר לך על לויתן.
זה סיפור גם על סבא של סבא של סבא שלך, שנקרא "אדם".
אדם חי במקום נפלא, שנקרא "עדן". בעדן אדם לא היה צריך להתאמץ בשביל להכין אוכל, הוא לא היה צריך לגדל חיטה, ולקטוף אותה, ולהוציא את הגרעינים, ולטחון אותם, ולערבב במים, ולהתפיח, ולאפות. בעדן הכל צמח על עצים, היה שם עץ שעליו צמח לחם, לחם מוכן, לא חיטה. ואדם היה יכול פשוט לקטוף ולאכול.
וחוץ מעצים, היה בעדן גם הרבה חיות, היה שם אריה, והיה שם נשר, והיה שם נמר, והיה שם דוב. וכל החיות האלו לא רדפו אחרי האדם, ולא ניסו לאכול אותו. הייתה שם רק חיה אחת רעה, נחש. אבל הנחש היה ערמומי, והוא ידע שאדם יותר חזק ממנו. ולכן הוא התנהג יפה אל האדם, ולא ניסה לפגוע בו.
יום אחד, הנחש רבץ מול עץ הלחם, וביקש מאדם "אדם, אני לא מצליח להגיע לפירות של העץ הזה, תוכל בבקשה לקטוף לי לחם אחד?"
ואדם, שלא ידע על מי הוא התנין, קטף ונתן לו. כשהתנין אכל מהלחם הוא התחיל לגדול, הוא גדל וגדל, והפך ללויתן. בגלל שלויתן הוא חיה של מים, יצאו המון מים והטביעו את עדן, ככה נוצר הים. ולויתן גרש את אדם מעדן. אבל גם אחרי שאדם גורש מעדן, הוא חשש שלויתן יבוא להרוג אותו, ולכן הוא בנה ספינות וברח קדמה. עד שהוא, ובניו, ובני בניו הגיעו לכאן."
בן: "אבל אבא, זה לא סוף טוב בכלל."
אב: "זה בגלל שזה עדיין לא הסוף, אנחנו הפסקנו לנסוע קדמה, אנחנו נוסעים ימה. יש איש בשם תובל קין, והוא גילה חומר שחור שנקרא ברזל. החומר הזה יכול להיות חד וחזק מאוד, ואני חושב שבעזרתו יהיה אפשר להביס את לויתן, ולחזור לעדן. הסוף הטוב עוד יגיע, אתה תגיע לעדן."
בן: "זה יהיה נפלא, אבא. אבל זה עדיין לא סוף טוב"
אב: "למה לא?"
בן: "פשוט כי ככה זה, אי אפשר להסביר."
אב: "אני מצטער, חנוך. לפעמים החיים הם לא סיפור טוב."
ב
מהר נמוך וחרב בארץ גזרה ירד שעיר. לקרנו הוצמד מכתב.
"אבא, בסופו של דבר צדקתי. החיים הם אכן סיפור. הבנתי גם למה הסוף שאתה סיפרת לי הוא לא סוף טוב. בסופים טובים הגיבור אף פעם לא נמלט בסוף מהמפלצת. אנחנו נמלטים מעזאזל.
עזאזל לא יוצר את השמש כל בוקר (אני מאמין שהשמש נשארת אותה השמש. אני מאמין שגיליתי הסבר לשקיעתה בים וזריחתה בקדם, אך שולי המכתב צרים מלהכילו), אך יש לו תפקיד אחר, לא פחות חשוב. הסופר לא משאיר דמיות ללא תפקיד.
אבא, בבקשה הצטרף עלי, השעיר יראה לך את הדרך. אבותינו צעדו מזרחה, אל תבזבז זאת. אין צורך להיכנס דרך הדלת האחורית כשהדלת הקדמית לידנו.
בסופו של דבר, אם נעים מספיק קדימה, מגיעים למקום הקדמוני."
הסיפור הזה עשוי להיות מעט לא מובן. חלק מזה נובע מהכתיבה הלוקה בחסר, וחלק מאי אהבתי להאכלה בכפית. הסיפור הזה גם כולל ידע מקדים שאין לכולם. מוזמנים לשאול במקרה שלא הבנתם הכול.
