העץ הנדיב

בהנהלת: סלט

מכתב פתיחה

מזדהים עם העץ? הייתם שמחים במקומו?

העץ הוא גיבור טרגי בעיני. הסיפור מעלה את השאלהGeorge Maison

האם האדם, כפוי הטובה והאנוכי, ראוי לאהבה?

ועד היכן מגיעה אהבה שאינה תלויה בדבר?

האם אנחנו מעריכים את האוהב האמיתי?
הנותן האמיתי?
האם יש מקום לאדם כזה בחברה צודקת?

ומעל הכול -
האם האדם האוהב ללא תנאי
לא גוזר על עצמו בדידות?

לכן מבחינתי הסיפור של העץ הוא טרגדיה.
הוא לא זכה לחיים בחברתם של הטובים.

אני חושבת שזה סיפור על הורות.פסידונית

הורות זה המקרה הפרטי הכי רלוונטי ללא ספקGeorge Maison

פסידונית

גם הורים שיתנו הכל באיזשהו שלב יתפרקו וזה לא יעשה טוב לאפחדמפוחית

האמת? שאלה מעניינת. אם ההורה נתן ונתן עד שהוא נגמרGeorge Maison

והוא נותר ערירי ובודד,
אבל הנתינה הביאה אותו לידי אושר אמיתי?

לא כולם זוכים לחוות אהבה ואושר בסוף חייהם.
בטח ביחס למי שממשיך אותם.

דיברתי לאו דווקא על סוף חייהםמפוחית

גם באמצע של החיים, כשהילדים עוד קטנים וחמודים.
אתה צריך לתחזק את עצמך כדי שיהיה אתה שמסוגל ושמח לתת
כשאתה רק נותן אתה לא מרגיש שמחה בנתינה, אתה מרגיש רק ריק ומרוקן
וזה לא חיובי או יעיל בשום צורה לאף אחד מהנוגעים בדבר

מסכים עם כל מילה. אבל העץ כן מרגישGeorge Maison

שמחה בנתינה,
למרות שאיש לא רואה את האנושי שבו
והוא נשאר בודד

סיפור בהקשר הזה.אניוהוא

בספר "ברכת דוד" מובא המעשה הבא: בצפון תל-אביב היה בית-כנסת
שבקושי "גירד" מניין מתפללים. יום אחד החל להגיע למקום מבוגר כבן
שבעים. הוא לא נראה דתי מבית. הוא נהג להתפלל ומיד לצאת. רב בית-
הכנסת התפלא. בדרך כלל אדם כזה מגיע לאזכרה וכדומה ומעולם לא ראה
שבגיל כה מבוגר אדם כזה חוזר בתשובה. לאחר כמה פעמים שהאיש הופיע,
פנה אליו הרב: "תגיד, האם אתה רוצה לעשות אזכרה? אני פה הרב, תוכל
להגיד לי", "לא. אני חוזר בתשובה". הרב נדהם: "מה קרה?". "האם שמעת
על הסיפור של הרב רביץ זצ"ל?" הרב נזכר במקרה שאירע עם הרב רביץ
שעשה קידוש השם. הוא היה זקוק להשתלת כליה וכל ילדיו נלחמו ביניהם מי
יתן את כלייתו לאביו. לבסוף ניגשו לדין תורה אצל הרב אלישיב זצ"ל, שפסק
כי לבכור זכות הבכורה. ואכן הבכור תרם לאביו כליה. הדבר התפרסם ועשה
קידוש השם גדול. "כן, שמעתי. באמת קידוש שם שמיים." – הפטיר הרב. "אז
תדע, כבוד הרב, שלי קרה אותו סיפור בדיוק! הייתי זקוק להשתלת כליה
והרופאים פנו אל ילדיי. בני אמר שהוא נוסע עוד מעט למסע בחו"ל והוא זקוק
לכוחות ותרומת הכליה תחליש אותו. פנו לבתי, והיא טענה שעוד מעט היא
מתחילה סמסטר חדש באוניברסיטה והיא זקוקה לכוחות ללמוד, ולכן אף
היא אינה יכולה". כאן פרץ הזקן בבכי והמשיך: "הנה, אתה רואה? נתתי
לילדיי את החיים, השקעתי בהם הכל, הזרמתי כספים בלי סוף, שלחתי אותם
ללמוד, נתתי להם חוגים ומה לא – והם השאירו אותי ככה! הייתי מאוד
מדוכדך. בדיוק אז ראיתי את הכתבה בעיתון על דין התורה בין ילדי הרב רביץ
וראיתי מה זה הכוח של התורה. באותו רגע החלטתי לחזור בתשובה".

אני חושבאוי טאטע!

שחלק מהאהבה למישהו זה גם לדאוג שיהיה אדם טוב ויצא מהאגואיזם שלו
אם האהבה לא היתה מקלקלת את השורה העץ היה צריך לדאוג לחנך אותו בדרך כלשהי

*הפראיירחופשיה לנפשי

לא אוהבת את הסיפור הזה

תיארתי ליפסידונית

בוז

העץ הטיפשמפוחית

כשאתה נותן עד שלא נשאר אתה אתה מאבד ת'נקודה.
מה גרם לך לשאול אתזה? |סקרן|

אענה בסוף, נראה לי. או בפרטיפסידונית

אוקי, נחכהמפוחית

כןימ''ל

וכן. וזה רע מאוד.

זה נשמע רע מאוד😟מפוחית

זה עלול להיותימ''ל

נתינה בלי גבולות (ובלי הדדיות כלשהי?) היא בעייתית. בכללי קיצוניות היא לא בריאה.

אני רק עדיין מתלבט בשאלה העקרונית:

האם הבעיה היא פרקטית או מהותית.

כלומר: האם הבעיה היא שהבנאדם לא קשוב לעצמו וכך בנסיבות מסוימות ובהתחברות לאנשים הלא נכונים עלול להיות (או להפוך את עצמו) לקרבן, או שנתינה ללא גבול היא ביטוי לחוסר הקשבה לעצמך שהיא בעיה עצמית [וטיפה עמוק יותר - האם יש פגם בנתינה עצמה כשהיא כזו, או שחוסר האיזון וההקשבה הם בעיה צדדית שרק רוכבת על הנתינה שהיא עצמה טובה].

פעם אמר לי חבר שלי (בהקשר ליחסי חברוּת) מהישיבה התיכונית בשם הרב שלנו שציטט את אבא שלו:

כשאתה מחפש בת זוג אתה צריך לחפש מישהי שאתה מוכן להיות סמרטוט בשבילה, ואתה יודע שהיא לא תדרוך עליך.

(כיום אני לא משוכנע עד כמה אני מסכים עם המשפט הזה)

תיוגים:

@חיות צבעונית

@אילת השחר

וואי קראתי אתזה כמה פעמים כדי להביןמפוחית

זה משחק שבו שתי האפשרויות גם זו וגם זו בעייתיות.
ולפעמים הן יוצרות מעגל קסמים שקשה נורא לשבור.
או אפילו להיות מודע אליו כשאתה עמוק בפנים
זה משפט מעניין, אני מבינה אותו, וכן, לא בטוחה לגמרי מסכימה אבל..

לגבי המשפט בסוףיהיה בסדר....

זה כמו שאומרים

להיות מסוגל לשתף בסודות /פחדים הכי עמוקים מתוך ידיעה שהבן/בת זוג לא ישתמשו בזה לרעה.

לרעה - כגון להזכיר בוויכוח כתוכחה חולשה שבן הזוג היה חשוף לגביה...
(תחושת נבגדות)
(אם הסברתי נכון)

נכוןימ''ל

זה דורש רמות אמון וכנות גבוהות, ואין דבר יותר כיף ושלם מזה.

במחילה, אתה לא צריך להיות סמרטוט של אף אחד.בוז

תחפש בת זוג שלא תתן לך להפוך לסמרטוט לעולם.

ברורימ''ל

הדגש הוא על להיות מוכן, ולא במובן המתרפס והמסכן אלא במובן של לשים את האחר במקום הראשון לפני כל צורך או רצון שלך.

זו הפרשנות שלי על כל פנים.

(ועדיין אני לא משוכנע שזה אידיאל נכון)

עם הפרשנות הזו אני מסכימה, אבל המשפט לא נשמע ככהבוז

זה נשמע שמלכתחילה אתה צריך להתרפס ולהיות במקום נחות, והיא צריכה להואיל ברוב טובה לא לדרוך עליך...

זה שכל אחד הוא מלכתחילה בשביל השני זה ברור, אבל זה אמור להיות הדדי, לא שרק צד אחד כזה.

במילים אחרותיהיה בסדר....

לדעת שבן הזוג יעשה הכול בשבילך מבלי שאתה תנצל זאת.

למה זה לא נכון?

כן רק הפוךימ''ל

להיות מוכנים לעשות הכל בשבילו ולדעת שהוא לא ינצל את זה (יש כאן שני רכיבים לכאורה בלתי תלויים - מסירות ואמון).

למה זה לא נכון?

כי זה לוותר מראש על הצרכים והרצונות שלך.

זה נראה נורא רומנטי והירואי, וזה טוב לסיפורי פנטזיה, אבל במציאות עם אנשים אמיתיים אני לא בטוח שזה באמת אידיאלי (לא רק כי זה מסוכן פרקטית אלא מהותית - זה לא נכון לטבע האדם וייתכן שנתינה שכזו היא לא באמת נתינה או על כל פנים לא נכונה).

מבחינה פרקטיתיהיה בסדר....

זה לא באמת ליישם את הנתינה,
אלא תחושת הביטחון שזה נותן.

אחרת זה גם קצת נכנס לקטע של ציפיות ואכזבות.

אני ממש מסכימה עם המשפט ההואפסידונית

וחושבת שהביעה היא פרקטית, לא מהותית.

בסוף מה שיש לנו בחיים האלה זה אנשים

וואוחיות צבעונית

כבוד להיות מתוייגת פה

כבוד מפוקפקימ''ל

כאן זה הילדים המופרעים של הכיתה.

אה הימים היפים של פעםחיות צבעונית

מרגישה ישישה.

ומתחברת למה שאיילת השחר כתבה. מוסיפה שלפעמים זה אנשים פשוט טובים מידי, הכרתי כבר כמה פעמים אנשים כאלה מקרוב שמבחינתם יתנו הכל, מתי שתרצו. הבעיה בזה ממה שראיתי שזה הופך להרגל, לאוטומט, ובעצם מפסיק להיות בחירי ואז כבר למה אני אומר כן? כי אני רגיל? והאם אני יכול להגיד לא?
אני חושבת שמבחינתם הנתינה לעצמי אינה נתינה. ואם אני מתרוקנת ממה יש לי לתת?
בעיניי ה' רוצה שניתן, אבל גם שניקח כדי שנוכל לתת עוד.

...אילת השחר

ממה שלימדו אותי נתינה בלי גבול היא מקום בנפש ששייך לאנשים מסוג מסויים: אנשי ה'לא מגיע לי'. אנשים כאלו מסתובבים בעולם וחיים מתוך נקודת הנחה שלא מגיע להם כלום, ואם קיבלו דבר הם בחיים לא יוכלו להחזיר כראוי לנותן. עם התפיסה הזו מאוד קל להיכנס למקום הזה שמרצה ועושה הכל, מוכן לוותר ולהקריב את עצמו, כולל את הכבוד העצמי שלו, כדי להשקיט קולות פנימיים שצועקים: 'אבל לא מגיע לי...".
הוא ימצא סיבה למה לא מגיע, והיא לא משנה באמת, כי זו הרגשה פנימית של 'לא מגיע'. לאנשים כאלו יהיה קשה לעמוד על שלהם ולשמור על הכבוד העצמי (מישהו הזכיר כאן סמרטוט?) ולהיות אסרטיביים.

נתינה כנתינה היא דבר טוב, אבל כמו כל דבר בחיים במידה הנכונה. במידה הנכונה הן לנותן והן למקבל. לתת למישהו בלי גבול מזיק למקבל לא פחות, ואפילו יותר מאשר לזה שנותן בלי גבול.
לגבי השאלה, אני חושבת שזה מהותי. זה מצב פנימי שקיים ולא תלוי באנשים סביבנו.

מה מעודד?
לדעת שזה בר שינוי ובר איזון. ואם הוזכרה כבר החברה והסביבה (אם דיברתם על העץ תרשו לי לדבר גם על הצד השני שנמצא מנגד @פסידונית ), אדם שימצא בחברה הנכונה שקשובה לעצמה, לערכים שמנחים אותה ואליו, תדאג לכוון אותו למקום המאוזן שיועיל גם לו וגם לסביבתו.
בסביבה שתדרוש ממנו בלי הבחנה, ולא תכבד את המקום והמרחב שלו ואת מה שהוא כמו שהוא, סביר שהוא ישאר במקום של נתינה לא מאוזנת ואיבוד הערך העצמי עד מחיקת רצונותיו ומקומו.
במקרה כזה כולם יוצאים מופסדים.
זה שנשאר בלי כלום וזה שנשאר בכפיות הטובה שלו.

לגבי המשפט בסוף, חושבת שזה לא מדוייק ושימוש במונחים האלו מגיע בדיוק מהמקום של 'לא מגיע לי' שאותו רוצים להביא לאיזון.
להיות סמרטוט שלא ידרכו עליו...
קשר אמיתי, כמו שנכתב, הוא הדדי וחייב להחזיק בתוכו אמון ורצון בקשר ובעבודה המשותפת. אחרת הוא לא יחזיק, ומישהו ירגיש שהוא נדרס שם כשהוא נמצא כדי לרַצות מישהו אחר, כאילו הוא אומר אני לא חשוב, העיקר שיאהבו אותי.

אחלה תשובה.בוז

תודהאילת השחר

יפה. תודהימ''ל

יהיה בסדר....

אני תמיד אוהבת לקרוא אותך.

תודה

אילת השחר

גם לך ימ''ל (לא מנסה להתעסק עם התיוג...)

כתבת יפה!אוי טאטע!אחרונה

אולי רק לחדד משהו
(האמת שאת גם כתבת את זה בשתי מילים בסוף)
שהלא מגיע לי נובע (לפחות לרוב) מחוסר הערכה או אהבה עצמית
ולא תמיד זה לרצות כדי שכן יאהבו אותו, זה יכול להיות גם לתת למען דבר חשוב או שהאדם אוהב, ואם הוא לא אוהב ומעריך את עצמו וכן אוהב ומעריך אחרים אז הוא יתן להם על חשבון עצמו, כמו שאדם מוכן למסור את הנפש על קידוש ד' כי זה יותר ממנו
או שזה מחשבה כזאת שהאדם מצד עצמו לא חשוב או אהוב והדרך שלו כן להיות כזה היא ע"י התחברות לאחרים שהם כן כאלה בעיניו ע"י נתינה

פעם הייתי מזדהה.בוז

מבחינתי היה לתת ולתת ולתת ואף פעם לא נגמרה לי הנתינה. וזה לגמרי הספיק לי ומילא אותי בסיפוק ובשמחה.

היום אני חושבת שצריך איזון, אני עדיין אוהבת לתת אבל צריכה גם לקבל, אחרת אני מרגישה רע.

במקרה של העץ הסיפור קצת שונה, כי זה לא שהעץ זקוק ליותר מידי דברים כדי לחיות. הוא זקוק למים, לאור, לאדמה ולאוויר. אני מניחה שהאדם השקה אותו, וזה כל מה שהעץ היה צריך. ולתת היה לו כל כך הרבה, אז למה לא, אם הוא קיבל כל מה שהוא היה צריך?

אני משווה את זה למקרה שבו אתה יכול לעזור וזה לא גורע ממך. (אמנם זה כן גרע מהעץ ובסופו של דבר הוא לא יכל לגדול יותר, אבל הגדם שלו המשיך לחיות ולהיות יעיל, אז למה לא?) במקרים כאלו אני מאד שמחה לעזור.

המוטו שלי בחיים זה לא להיות כמוהוReminder

לא ממש זוכרת את הסיפור, אבל בערך ככה

ספר מפחידכישוף כושל

בס"ד

אני קצת רואה בו משל לילד שלא מודע לאמא שלו

הרי זה מה שאנחנו עושים לאמא כל עוד אנחנו תינוקות

סוחטים ממנה כל מה שהיא יכולה לתת

אבל כשגדלים?

זאת מערכת יחסים סימבטיות בצורה הכי גרועה שלה

אני זוכרת שגם כילדה הזדעזעתי מזה

אופ

מתערבבות לי המחשבות כשאני מנסה להתנסח על זה