בלי שהזדהיתי איתו אפילו באמת
ועכשיו כן
סוגשל
אז הוא אומר שם, אחד מהדמויות של דוד זריצקי, בהעושר השמור, אם אני זוכרת נכון.
(ואני זוכרת נכון)
לא שנעשיתי שתיין, איני אוהב את החריף, אולם בשעה שאני לבד אוהב אני לראות את עצמי מבעד לערפל.
ועכשיו, כדי להבהיר, הבנאדם שאמר אתזה בספר הוא ניצול שואה.
אבל איכשהו
כשקראתי את המשפט הזה
לפני שנים
לפני שהייתי שותה כלום בכלל
אהבתי אותו נורא
איכשהו הזדהיתי איתו
ועכשיו אני מבינה אפילו יותר
אנלא מבינה כמעט אנשים ששותים כשיש עוד אנשים לידם
אבל זה בעיקר בגלל שיש לי בעיות בתחום השליטה עצמית, אנלא מוכנה לדמיין מצב שבו אני מאבדת שליטה ליד אנשים.
למרות שכן, אני תמיד יודעת מתי להפסיק.
לא רק בגלל שזה אחד ממהחוקים שקבעתי לעצמי כשהתחלתי לשתות, יחד עם בחיים לא לשתות כשאני מצוברחת
אני מרגישה מתי אני מתקרבת לגבול ואנלא מוכנה לעבור אותו
בשום מצב.
ובחדשות אחרות
נגמר לי הוויסקי.
שלהפתיע, לקח לו הרבה הרבה יותר זמן להיגמר משחשבתי.
אז כל הכבוד לי
אבל עכשיו אני צמאה ומה שיש לי זה מיץ תות בננה
מעבר מוזר
אני יודעת
אה, ובירה ויינות, אבל אנלא במצברוח לאפחד מהם.
ובצורה מפתיעה, היום אנלא עייפה.
אולי אני אוכל לחם לבן ואלך לישון
או אקח מלטונין
גם זה רעיון
או אהיה בנאדם נורמלי בגיל העשרים ואלך לישון אחרי עשר
|חושב עלזה|

הצחקתם אותי...