באשכנז מתתנ"ו וכנראה עוד קודם (מעשה דר' אמנון ממגנצא, גם אם אינו תעודה היסטורית מדוייקת, בהחלט מעיד על אווירה) ובמשך מאות שנים אח"כ, המונים - אנשים, נשים וטף, מסרו נפשם ולא התנצרו ורק יחידים התפתו להציל את עצמם ע"י התנצרות.
לעומת זאת בספרד, התחילה תופעה של התנצרות עוד לפני הלחץ ודווקא של השכבה הגבוהה ומפרעות קנ"א ואילך - רוב גדול של המוכרחים להתנצר - אכן התנצרו, חלקם באמת והמונים למראי עין, מה שנקרא אנוסים ורק מעטים מסרו נפשם ונהרגו בפרעות. כעדות ר' חסדאי קרקש שהבאתי - המקום שבו מוסרי הנפש היו בית מדרש שלם (כמובן שיחידים היו גם במקומות אחרים) הם בעלי המסורת האשכנזית.
כל הסיפור של הגירוש ברנ"ב, שאמנם כלל כנראה מאות אלפים, הוא לגבי אותם שעדיין לא הועמדו בפני הברירה 'להתנצר או לההירג'.
שאלת ההבדל בין אשכנז לספרד בעניין, העסיקה רבים מחכמי אותו דור ועד ימינו. התשובה העיקרית של חכמי דור הגירוש, שמקובלת בניואנסים אלו או אחרים גם על ההסטוריונים עד ימינו - היא שהעיסוק האינטלקטואלי בפילוסופיה, יצר שיח בין יהודים לגויים - וממילא אם הגוי הוא שותף אינטלקטואלי, לא שייך למסור את הנפש.