שלום
לפני כ 9 חודשים נולד בני השני (לאחר בת)
כאשר לזה נכנסתי בחשש רב, הרגשתי כאילו והחשש התממש, אני מרגיש קושי נפשי בטיפולו היום יומי, מלווה בכעסים נוראיים כלפיו, חוסר סבלנות כלפי הילדה עד כדי כך שהתחלתי לצרוך אלכוהול כמעט בכל ערב וזאת על מנת לנסות ולהירגע. מרגיש באיזה מקום שהמסגרת המשפחתית "גמרה לי אתה החיים" והשאירה את כל החלומות במגירה.
חוץ מזה אני סובל מחרדות יום יומיות, שחלילה לא יפגעו ילדיי או שאפגע בהם ברגע של שיגעון.
בנוסף לכל זה אני רואה שאשתי מצפה ממני להיות החזק ויוצא שאני מנהל את רוב משק הבית בעצמי (יעידו על כך כל מכריי) מה שעוד יותר מקשה עליי
כמובן שאין בי אומץ להציג ככה את הדברים בפני זוגתי, ומכאן פניתי לפורם הזה.
אז חוץ מלשפוך את הלב, מה עצתכם? ללכת לגורם מקצוע בטח כולם יגידו? זה משהו טיבעי? (הכבד שלי לא יסכים אתכם). אובד עצות ומרגיש אבוד
מקווה שלא הכבדתי, תודה אם קראתם
לפני כ 9 חודשים נולד בני השני (לאחר בת)
כאשר לזה נכנסתי בחשש רב, הרגשתי כאילו והחשש התממש, אני מרגיש קושי נפשי בטיפולו היום יומי, מלווה בכעסים נוראיים כלפיו, חוסר סבלנות כלפי הילדה עד כדי כך שהתחלתי לצרוך אלכוהול כמעט בכל ערב וזאת על מנת לנסות ולהירגע. מרגיש באיזה מקום שהמסגרת המשפחתית "גמרה לי אתה החיים" והשאירה את כל החלומות במגירה.
חוץ מזה אני סובל מחרדות יום יומיות, שחלילה לא יפגעו ילדיי או שאפגע בהם ברגע של שיגעון.
בנוסף לכל זה אני רואה שאשתי מצפה ממני להיות החזק ויוצא שאני מנהל את רוב משק הבית בעצמי (יעידו על כך כל מכריי) מה שעוד יותר מקשה עליי
כמובן שאין בי אומץ להציג ככה את הדברים בפני זוגתי, ומכאן פניתי לפורם הזה.
אז חוץ מלשפוך את הלב, מה עצתכם? ללכת לגורם מקצוע בטח כולם יגידו? זה משהו טיבעי? (הכבד שלי לא יסכים אתכם). אובד עצות ומרגיש אבוד
מקווה שלא הכבדתי, תודה אם קראתם