מעט ארוך:
אז גם אני היפראמזיסית קשה בכל הריון במשך כארבעה חודשים. אני עכשיו אחרי לידה חמישית תודה לאל.
4 חודשים של דיכאון מוחלט. ניתוק מכל מה שמסביב - כולל הילדים וכמובן ההקאות וההתייבשויות.
בשבוע 16 של ההריון הראשון הגעתי לקריסה נפשית טוטאלית. זה הזמן שבו התחלתי לקחת תרופות נוגדות דיכאון שפשוט הצילו אותי.
עדיין לא הרגשתי טוב, עדיין הקאתי אבל בכיתי הרבה פחות. והתעודדתי מעט יותר.
מאז בכל ההריונות אני כבר בהיכון (בהריון השני חשבנו שאם אקח מראש זה אולי יקל על כל התסמינים - לא עזר) .
עדיין יש הקאות, סחרחורות וחולשה מטורפת (אני התקלחתי רק בישיבה)- בכ"ז כמה חודשים שלא אוכלים כלום ורק יורדים במשקל בצורה קיצונית.
אבל יש איזה שהוא אור בקצה המנהרה שאת יכולה להרגיש אותו כי משהו השתפר - כי הנה - הכדור הזה עוזר לך קצת.
כידוע יש המון סוגים של כדורים ואני חייבת להודות שיצא לי בכל הריון להתנסות בכדור שונה בהתאם לצרכים המשתנים ולעוצמה של הדיכי שלי. אבל זה עזר.
דווקא נגד הבחילות באמת ששום כדור לא עזר אולי על הזופרן אני יכולה להגיד שהוא הוריד מעט את מספר ההקאות אבל לא יותר מזה - וגם זה תלוי באיזה מההריונות.
עוד דבר שחשוב לדעת שגם כשלא מיובשים עדיין ההרגשה הכללית היא על הפנים. חוסר יכולת להתרכז ולחשוב על דברים מעט יותר עמוקים מסדרות טיפשיות וספרי רומנים זולים. אני בתקופה הזו לא מצליחה לחשוב ולקבל החלטה על שום דבר - כולל על מתי לקחת כדור. האיש אומר לי כי אני לא סומכת על עצמי.
ומי שמכיר אותי בימים השפויים שלי יכול להבין כמה זה הזוי.
חוץ מהריון אחד שבו הזופרן עזר לי ורק הייתי במיטה והקאתי בלי סוף אבל לא הגעתי להתייבשות (דיכאון היה גם היה). בכל הההריונות יצא לי להיות מאושפזת כמה ימים בעקבות התייבשות והקריסה.
בהריון האחרון החלטנו לנסות בפעם הראשונה ליסוע לבלינסון ואני חייבת לומר שהם היו מלאכים גואלים. בהתחלה האחות בקבלה נתנה עירוי ולא הבינה למה אחרי 2 ליטר אני מודיעה לה שאין מצב שאני חוזרת הביתה אבל אחרי שגם אז בדיקת האצטון הראתה שאני עדיין ב+4. הם הבינו שצריך אשפוז. ובמחלקה עצמה הם היו הכי אמפתיים והכי נחמדים ומכילים שאפשר וגם זה ממש עודד וחיזק אותי. שלא מזלזלים בי ולא חושדים בי שאני סתם שטותניקית אלא מאמינים לי ומבינים באמת באמת את הקושי שלי. ביום השני שלי שם אמרתי לרופאים שאני מרגישה שיש לי מחסור באשלגן - משהו שקורה כשלא אוכלים והכרתי מהריונות קודמים. . הרופאים אמרו שבקבלה הכל היה בסדר אבל אחרי שהלכו ביקשתי מהאחות החביבה שבכ"ז תיקח לי בדיקה כי מה יש להפסיד. הצדיקה זרמה איתי ואחרי כמה שעות הגיעו עם אקו לב לבדוק את התפקודים כי הייתי עם אשלגן ממש נמוך. היה לי מזל וגם באמת טוב שהקשיבו לי וזרמו איתי הבינו שיש לי כבר ניסיון ואני מודעת למה אני זקוקה. . כשהשתחררתי הם אמרו לי שאני תמיד יכולה לחזור והם יקבלו אותי, מילים שלא שמעתי במקומות אחרים אליהם התגלגלתי עם ההיפראמזיס, ואני הייתי בטוחה שאכן אחזור - הייתי רק בשבוע 10. אבל- ב"ה לא הייתי צריכה לחזור והצלחתי לשרוד בבית - וזה לא היה מובן מאליו. עדיין במיטה, עדיין לא מתפקדת (השכנות עשו תורנות מי באה לקחת את הבן שלי לגן כי אני לא הייתי מסוגלת) אבל בלי התייבשות עירויים ואשפוז.
כשהתחלתי להרגיש מעט יותר טוב תרומתי לילדים הייתה לקום בבוקר ולראות איך הם מתארגנים לבד - רק לרבוץ בכורסא ולהסתכל עליהם - לא באמת יכולתי לעזור להם להתארגן. אבל החמודים שמחו גם בזה. לאט לאט הוספתי דברים. ויש דברים שרק אחרי הלידה חזרתי אליהם. אבל זה כבר בנורמה של אשה הריונית עם בטן.
עכשיו בימים שאחרי הלידה יש כמו השלמת פערים מהחודשים שלא הייתי. כל מיני שיחות והחלטות של האיש והילדים, דברים שהם עשו, קנו, ראו. בקיצור - היום זה משעשע שכאילו היו להם כמה חודשים בלעדיי והם משלימים לי פערים. החגיגות שהם עשו כי אמא לא הייתה פה כדי לשלוט על העניינים. אבל כל זה משעשע רק עכשיו. תוך כדי זה הייתי בוכה מחוסר האונים והמוגבלות שלי. וכמה שעברתי את זה כבר כמה פעמים וכמה שאני יודעת שהילדים צולחים את זה בשלום, בהשלמה ואפילו בשמחה על הצטרפות עוד אח למשפחה.
וזה גם מעודד וחשוב לדעת - הם באמת ממש שמחים גם כשאנחנו מספרים ממש בהתחלה כי המשמעות המיידית היא התגייסות לעזרה ותחזוק הבית - בפעם האחרונה הם ניקו עם אבא לבד את כל הישורות האחרונות לפני פסח. ועד היום אני מבררת איתם איפה הם שמו אז דברים.
דווקא הילדים יוצאים בסדר יש לי מלא קוריוזים על זה. ואני חושבת שב"ה זה בזכות הזמנים שבין ההריונות.
עוד סיפור קטן בנוגע לסביבה: - אמפתיה ודאגה ממש שימחו אותי. באחת הפעמים שהאיש שלי לקח אותי לטרם כדי לקבל עירוי עברנו במחסום ואז השומרת שם ראתה אותי במסכנותי הרבה ומיד הציעה מים ועזרה. הוא הסביר לה שאנחנו בדרך לקבל מים בעירוי ואני התחלתי לבכות מרוב התרגשות על הרגישות שלה והדאגה . זה ממש חימם לי את הלב. והבכי היה בהתאם למצב הרוח ההזוי והלא מאוזן שלי.
ניק חדשה, את כותבת כל כך יפה. ומרשים שאת מצליחה לכתוב ככה תוך כדי הבלאגן. תוציאי לקט שירי אישה היפראמזיסית זה ייתן תמונה מעולה לסביבה וגם לגורמים המטפלים. אני לא הייתי מסוגלת ולכן הבטחתי לעצמי לכתוב אחרי הכל.
ו- מעצבן לומר את זה אבל באמת באמת זה עובר ובאמת חוזרים להיות בני אדם שמחים , זוגיים וחלק מהסביבה. עכשיו תעבירי את הזמן בספרים וסרטים שיסיחו את דעתך. כי זה העניין הכי מעצבן. הימים הארוכים האפורים האלה שעוברים כל כך כל כך לאט.
אני לא כותבת פה הרבה אבל קוראת המון. פשוט כי בדרך כלל אני רואה שיש פה רעיונות והצעות מעולות ותרומתי תהיה פחותה בהרבה אבל זו הזדמנות טובה לומר תודה לכל השותפות בפורום המקסים והמחבק הזה. הוא בהחלט היה בין ערי המקלט שלי בחודשים הקשים.
