אתמול קרה לי אחד הדברים ההזויים
כמעט כל יום אני מביאה ארוחת צהריים ללימודים בקופסקא, מחממת במיקרוגל וזה... שוטפת את הקופסא ומשאירה בלימודים
פתאום מישהי אומרת, מה זה? אין פה מקום הכל קופסאות
ואני מתגלגלת מצחוק, אני פותחת את הארון , כמעט כל הקופסאות שלי, קיצ'ר החלטתי לקחת את כל הקופסאות
אבל
זה לא מנע ממני ללכת איתן חצי שעה ברגל עד לתחנה מרוחקת (במקום לקחת אוטובוסים)
ואז הגעתי לתחנה ומישהו שואל מישהו פה זה התחנה לקו 1? הוא לא ידע אז עניתי ואמתרי לו, זה שם
המשכתי לחכות לי בתחנה
ואז אמרתי יוהו, איך באלי ללכת לכותל
אני מסתכלת על השעון, 9 וחצי בלילה , כל השבוע הלכתי לישון מאוחר ולמחרת אני אמורה למסור חלק משיעור תולדות המוזיקה בתיכון
כן
אבל באלי ללכת לכותל
אני הולכת, מחכה לקו 1 , ומחכה ומחכה, והאוטובוס שהייתי צריכה לבית עבר
ואני מחכה
ועולה, ונוסעת לכותל
עם קופסאות לרוב
ומלא אהבה
אחרית דבר: בחזור לא היה לי אטובוסים אז הלכתי גם מהכותל לתחנה מלא זמן על כל הקופסאות והגעתי ממש מאוחר לבית, וישנתי וקמתי ומסרתי את החלק מהשיעור וזה מעולה, והיה חזרה עם התזמורת ו..
סוף סוף היה קלרינט, היא הואילה בטובה ללמוד את התפקיד ולבוא לחזרה
אז מחר עוד חזרה ואח'כ קונצרט
זה הקונצרט שהכי מלחיץ אותי מכל הקונצרטים שעברתי בחיי
, כיף לי שכיף לך
