שני הראשונים כנראה לא יהיו מפורטים או מאה אחוז מדוייקים כי היו מזמן...
ראשון:
הריון ראשון. רגע קטן אחרי החתונה. מפתיע משהו. שנינו סטודנטים. אין הרבה זמן ובכל זאת מתרגשים. קוראים. חווים. יש בחילות בשליש הראשון. אח''כ הכל די בסדר. יום אחד יש ירידה בתנועות. נבדקת. הכל בסדר אבל המוניטור מראה ציר וחצי ומפנים למיון. מתלבטים. בסוף לא הולכים. היו ברקסטונים מעצבנים וזה לא באמת כאב מספיק. היום אני תוהה על האומץ לא ללכת. אבל תכלס צדקתי. עושים קורס הכנה ללידה. קונים ומארגנים הכל לקטן. בשבוע 39 חוששים לירידת מים. מגיעים למיון. נשלל. חוזרים לשגרה. התאריך מגיע וחולף. במעקב בקופה רואים צירים סדירים ומפנים למיון. כלום. משוחררים עם הנחיה לבוא כשאני באמת מרגישה. תכלס הרגשתי ברקסטונים אבל המשכתי בשגרת חיי והכל היה ארוך וסגור. ממשיכים מעקב. תקופת מבחנים נגמרה. שיו. מסתובבת עם חברה בירושלים בכיף שלי. צוחקת שהילד לא בעניין לצאת. שבוע 41. נוסעים לשבת להורים של הבעל. קרוב יותר לבי''ח שבחרנו. כמו בכל החודש למען האמת.. במוצ''ש אם אני לא טועה יוצא הפקק הרירי. יש כבר חוסר נוחות. מחליטים להישאר. ביום ראשון מתחילים צירים. מחכים וכשהן סדירים לפי ההוראות יוצאים. משם כבר מתחיל להיות סיוט. מגיעים. אין פתיחה. מחכים. מתישהו פתיחה אחד. צירים סדירים כואבים מוות. לא זז. לא מצליחה לשחרר פיפי. כאובה ממש. בעלי וחמותי מנסים לעזור. עיסויים. חיבוקים. נשימות. חיזוקים. לא ממש מזיז. סובלת. ממש. אמא שלי מגיעה. אני כבר משוגעת. צירים בערך דקה כן דקה לא. ואני כבר בוכה וצורחת ומתה מכאבים. והפתיחה אחד. היה שם חדר ריק שהיינו בו. עם כדור וכורסא. מזל שהיינו לבד. עדיין לא משחררת פיפי. הכל מכווץ כואב כואב כואב. והפתיחה אחד. אמא שלי מתחננת שיתנו אפידורל שירגיע וישחרר. אבל זה בכלל לא פתיחה של חדר לידה. אני מאבדת את זה ממש. מדממת. נאסרת. בעלי חסר אונים. נרדם על הכורסא. אמצע הלילה. אני כל כך כאובה וזה לא זז. יאוש. בסוף לפנות בוקר נבדקת שוב. פתיחה שלוש וחצי. נס. לא מעניין אותי כלום. רק אפידורל. נכנסת והמרדים מגיע. מאפשרים מלווה אחד. אמא נשארת. בעלי ואמא שלו הולכים בינתיים לקנות קפה. מכניסים אפידורל. סוף סוף. תוך רגע כבר יש הקלה!! איזה עינוי. אבל אז מתחילות ירידות דופק. שמים לי חמצן. לא נלחצתי האמת. הרי למדתי בהכנה ללידה שזה קורה. נושמת עמוק. מכניסה לו חמצן. אבל לא עוזר. חדר ניתוח. אבל הי! בדיוק היה אמור להיות החלק הטוב.. מתגלגלים לניתוח. מגיע הרופא הבכיר. ממשיך לנסות לראות אם מתייצב. לא. מנתחים מכניסים עוד חומר באפידורל. אם אני לא טועה בעלי עשה לי שלום מהחלון העגול בדלת. הניתוח היה גם לא רגיל. הוציאו את החמוד בואקום מהרחם. בניתוח. כן. היה מסובב ומסובך בתעלה. אח''כ חדר התאוששות. זוכרת שהרגשתי כמו מסוממת. כאילו מטושטשת מרחפת בקטע מוזר ממש. כאילו מדברים איתי מרחוק. זה לא חזר לי דברים. אולי מנת יתר של מורפיום חח. בעלי נכנס. וכולו מאושר ומחייך. רואה אותי רגועה סוף סוף. ההתאוששות הייתה מאוד קשה. המוגלובין צנח. רצו לתת לי מנות דם. אבל לא רציתי אז ויתרו (לא רציתי בהנחיית רופא אחר. לא על דעת עצמי) אבל הייתי חלשה וכאובה מאוד. ודי בהלם. היו איתי מלווים בכל שעות היום. בעל. אמא. גיסה. הן החזירו את הקטן לתינוקיה ללילה. רק בלילה האחרון אני החזרתי. ובכיתי את החיים לא התחברתי לאוסף התינוקות שם.. ביום השחרור פתאום גילו אוושה בלב. וכבר הייתי בקטע ללכת. ממש בכיתי. בסוף הגיע פרופסור ובדק את הלב ושחרר. ב''ה הנקב שהיה נסגר עד גיל שנתיים. איך כך בבית ההסתגלות להורות הלחץ, הכפור בחוץ (חו קשה וקר) היו ממש מבאסים. וגם סיפורים עם מניעה ודימומים. היה קשה. לקח לי זמן להתאושש פיזית ונפשית. אבל הוא היה מתוק להפליא וב''ה גדל
ניתוח שני:
מאז הניתוח הראשון קראתי המון המון על ויב''ק על דרכים ומקומות ועל איך וכל מה שיש ברשת בערך. מאוד מכווננת לידה רגילה. בהריון הייתי במיון פעמיים בגלל נפילה ואשםןז לילה אחרי תאונה קלה. חוץ מזה הריון עובר בסדר. לקראת סוף ההריון עושה מפגש הכנה אחד עם דגש על תנוחות לסיוע התברגות טובה ושחרור תוך כדי התהליך ועוד כלמיני טיפים שכבר שכחתי. מרגישה מוכנה. חמותי ובעלי היו בקורס. אמא מוכנה גם להגיע לתמיכה נפשית (פחות בקטע של עיסויים ועניינים). הצוות מוכן. שוב התאריך חולף. בשבוע ארבעים פלוס כמה ימים אנחנו אצל ההורים של בעלי. חוזרים כולם בצהריים ברגל ממקום מסויים. מרגישה שחם ומעצבן לי כזה. מתקלחת. מנסה לשתות הרבה. יותר טוב. אבל בערב מתחילים צירים. אני בוכה בהיסטריה שלא רוצה לעזוב את הילדון. אף פעם לא השארתי אותו ככה! והוא לא מרגיש טוב (שלשל קצת. בקטנה אבל ההיסטריה והכל) ולא רוצה וזה. גיסתי באה. מרגיעה אותי שישמרו עליו ויטפלו בו ושלא אדאג. זה היה חג. נרגעת קצת. אבל אין משהו סדיר וחזק מספיק. אז הולכים לישון. בעלי ישן. אני לא ממש. מתישהו מעירה אותו. חמותי מארגנת לנו אוכל שתיה. וכשנהיה סדיר וכואב יוצאים. כבישים ריקים. לפנות בוקר וחג. מגיעים. וכלום. אין פתיחה. מסתובבים קצת. הולכים לתפילת חג בבי''כ של הבי''ח. צירים סדירים. כואבים. נשענת על חמותי. נושמת. מתפללת בין הצירים. מרגישה שיופי. אני מתמודדת. הפעם אני יכולה. אנשים הסתכלו עלי. מישהי חשבה שאני חייבת לטוס למיון כי תכף יולדת. ואני כזה איזה.. עדיף נראה לי להתרחק משם. רק יחליש אותי. מתמודדת. והשעות חולפות. נבדקת חצי. אולי. מתחילה להחלש. כואב לי. למה לא מתקדם כלום. אני כאילו לא בלידה. אבל אני כן. יוצא הפקק והפרשות וקצת דימום. הם אוכלים. לא מסוגלת. כמה ביסים. חשוב לחץ. קושי להתפנות וצירים צירים. ונגמרים לי כבר המשפטים המחזקים והחיוביים. וככה מסתובבים כל היום. החג יוצא. ואני כבר מתחילה להישבר. יותר מיממה צירים. כואבים. ממש. מתחילה לבכות להם במיון. מחברים לעירוי. מעט מקל
אבל מהר מאוד חוזרת להיות כאובה ואומללה. אם הייתה התקדמות כלשהי הייתי שורדת. באמת. אבל כבר אין כוחות. חוסר שינה ייאוש מתגנב. איכשהו. אולי כי היה רגוע. מכניסים אותי לחדר לידה. עם פתיחה אחד אולי. תלוי ברחמי הבודקת. מקבלת טישטוש. ישנה קצת. מתעוררת חייבת לשירותים ממש. מכל העירויים. רוצה לקום ולא מרשים עם הטשטוש. מביאים סיר בעעכס. בינתיים אמא שלי עם בעלי על הקו. נסיעה ארוכה ולא ברור אם יש עניין לצאת. אני שוב סובלת מהצירים ואין התקדמות בפתיחה. יאוש. מגיע רופא מסביר לי שאני לא בלידה וכדאי לחזור הביתה. חבל להישאר ולפתוח פתח לה ערבויות מיותרות. הוא אומר לי ואני בכלל מבקשת אפידורל.. יש התלבטות מדברים הצוות. אני מותשת. כבר ידעתי אז. הייתה לי הרגשה שהתינוקת הזו תצא בניתוח. בדיעבד הייתה איזו תחושה שהדחקתי כל ההריון אבל פשוט קברתי אותה עם מידע והכנות כי אמרתי לעצמי מחשבה יוצרת מציאות. לא משנה. בשלב הזה כבר שמעתי לחשוש בצוות אבל הם רצו שאלך ולא נגיע לזה. הוא אמר אם אני נותן לך אפידורל ופיטוצין זה פתח לסיבוכים והתערבויות. מתלבטים. פתאום יורדים המים. מקוניאליים (שכחתי לומר. גם בראשון בדיוק עם הירידות והאפידורל ירדו מקוניאליים). טוב. לא הולכים לשומקום. מזל שאמא שלי החליטה לצאת כבר קודם אפילו שאמרו שמשחררים. לב של אמא. הרופא מחליט לתת פיטוצין לאט ובזהירות. אחרי אפידורל. מגיע מרדים. מכניס. לא מגיעה ההקלה המיידית שזכורה לי מהקודם. אבל בסוף משתפר. חצי מתנמנמת. בעלי ואמא שלו לידי. עשו הבדלה מתישהו. לא סגורה על זה. מתישהו מתוך חצי חלום. לא באמת עבר הרבה זמן. אני שומעת את המוניטור. אומרת לשניהם. הי. זה לא בסדר. הן מסתכלים ואומרים שכן. ואני לא. זה לא בסדר. שומעת את הקול הזה. של הירידות. מי בכלל ידע שהוא ככה נחרט בי. ופתאום תוך כמה שניות החדר מתמלא רופאים והרמקולים צועקים את שם החדר וברגע מתגלגלים לחדר ניתוח! אמא שלי מגיעה בול, נפרדת,בעלי מנופף ואני בפנים. בינתיים קצת מתייצב ובעלי מתארגן להיכנס. מתלוצצת עם הצוות לרגע. נרגע הלחץ. מכינים אותי והכל. אבל פתאום הרופא מאבד צבע אומר כזה- אני מוציא ופשוט חותך ושולף במהירות הבזק. והיא לא בוכה. אני שואלת אם היא בסדר ואין תשובה. היסטריה! בסוף המרדים עושה טובה ואומר שמטפלים בה. הלב ברצפה. מסתבר שהיו רמזים לקרע ברחם. היה קרע קטן. שלפו אותה והיא נזקקה להנשמה. בסוף בוכה. תודה ה'. נותנים לי אותה לנשיקה. חיוורת כל כל. מתוקה. אח''כ התאוששות. ומחלקה. אני די בהלם. היה אמצע הלילה. אז ישנה. היא בתינוקיה ובעלי הולך לישון ולילדון בבוקר (איך איך לו אמרתי לו לא לזוז ממנה. טוב. לא מצב ממש עם מח). בבוקר מתעוררת עם אמא במחלקה. מבקשת את הקטנה. ולאחות יש זמן. מתחננת. בוכה. עוד לא קמתי ולאמא שלי אסור. עברו כבר שעות ולא ראיתי את הקטנה שלי. וזה עוד אוכל אותי היום. איזה שבע וחצי שעות. בעלי היה איתה בהתחלה ובטיפולים ואז תינוקיה. בסוף הביאו אותה. ינקה. קטנטונת. באשפוז היא קצת נחנקה ממי שפיר והייתה צריכה השגחה אבל עבר. ניסיתי בלילה שאחרי שיעירו אותי להנקה ולא הייתי מסוגלת. לילו אח''כ ביליתי בחדר הנקה בתינוקיה. פעם הבאה ביות. חוזרים הביתה. לחיים עם שני ילדים. קשה. היא הייתה תינוקת לא קלה. לא ישנה בלילה. ריפלוקס. לקח לי גם פה זמן להתאושש. בשיחה עם הרופא מבינה שלידות רגילות לא אופציה. משלימה עם העניין. מבינה שאין טעם לחשוב על זה. לא במקרה של קרע, בלי לידות רגילות, שני ניתוחים.
ניתוח שלישי:
הריון שלישי. עובדת קשה למי יש זמן לנשום. עובדת כמעט עד הסוף. טעות. הייתי רוצה להשקיע יותר בבית לפני הלידה אבל אין אופציה פשוט. לפחות בגדים והכל לברית שתהיה בע''ה מאורגן ומתוכנן. יום לפני, טרום ניתוח. עוברים את התחנות הרגילות. אני לבד. חבל על יום של בעלי. מעדיפה אותו לאחר כך. חוזרים הביתה. יש יותר מדי לארגן עדיין ולארוז. ולחוץ והשעה מתאחרת ויורד גשם ורציתי לישון מוקדם. לא יקרה. תוך כדי הערב הזה מתחילים צירים. באיזה קטע. לא אמור להיות. הם לא חזקים ומלחיצים אבל מורגשים ומעצבנים. לא נעים לי ולחוצה. מגיעים לחמי וחמותי בלילה. זה חופש. הילדים יישארו שם. הולכת לישון. כבר בצום. להפתעתי נרדמת. אין על העייפות ברגע הזה.. בבוקר יוצאים. אמא שלי מגיעה. הפעם בעלי איתי. איזה כיף. תכננתי לידה קיסרית חלומית ומפצה על הקודמות. אבל איכשהו קטני נתקע בפנים ולא הצליחו להוציא אותו. סובבו, משכו, קצת ואקום. והוא בחוץ. גם נזקק להנשמה. ואני חסרת מילים. העיקר ניתוח אלקטיבי. מלחיץ!! בסוף ב''ה הוא בסדר. אבל חייב ללכת לתינוקיה לבדיקות אחרי זה. בעלי איתו. מצוייד בהוראות נוקשות ממני שהוא לא עוזב אותו. שהוא פותח חולצה ומכרבל על החזה שלו. עור לעור. דפיקות לב. אם לא אני לפחות הוא. הניתוח מסתיים ולהתאוששות. פעם ראשונה אני בהיי. לא המומה. מאושרת. בעלי שולח תמונות. הקטן בסדר ב''ה. אני כולי שמחה וטוב לי. איזה כיף. עולים להיות מלא. עם מלווים שוב כל האשפוז (גם לילות). ילד ראשון שרק על הנקה. עדיין קשה וכואב. מאוד. אבל יותר טוב מהקודמים..
כבר חלפו כמה חודשים מתרגלת להיות אמא לשלושה מתוקים מהממים. אף פעם לא חשבתי שאני אכתוב. מקווה שתהנו
ראשון:
הריון ראשון. רגע קטן אחרי החתונה. מפתיע משהו. שנינו סטודנטים. אין הרבה זמן ובכל זאת מתרגשים. קוראים. חווים. יש בחילות בשליש הראשון. אח''כ הכל די בסדר. יום אחד יש ירידה בתנועות. נבדקת. הכל בסדר אבל המוניטור מראה ציר וחצי ומפנים למיון. מתלבטים. בסוף לא הולכים. היו ברקסטונים מעצבנים וזה לא באמת כאב מספיק. היום אני תוהה על האומץ לא ללכת. אבל תכלס צדקתי. עושים קורס הכנה ללידה. קונים ומארגנים הכל לקטן. בשבוע 39 חוששים לירידת מים. מגיעים למיון. נשלל. חוזרים לשגרה. התאריך מגיע וחולף. במעקב בקופה רואים צירים סדירים ומפנים למיון. כלום. משוחררים עם הנחיה לבוא כשאני באמת מרגישה. תכלס הרגשתי ברקסטונים אבל המשכתי בשגרת חיי והכל היה ארוך וסגור. ממשיכים מעקב. תקופת מבחנים נגמרה. שיו. מסתובבת עם חברה בירושלים בכיף שלי. צוחקת שהילד לא בעניין לצאת. שבוע 41. נוסעים לשבת להורים של הבעל. קרוב יותר לבי''ח שבחרנו. כמו בכל החודש למען האמת.. במוצ''ש אם אני לא טועה יוצא הפקק הרירי. יש כבר חוסר נוחות. מחליטים להישאר. ביום ראשון מתחילים צירים. מחכים וכשהן סדירים לפי ההוראות יוצאים. משם כבר מתחיל להיות סיוט. מגיעים. אין פתיחה. מחכים. מתישהו פתיחה אחד. צירים סדירים כואבים מוות. לא זז. לא מצליחה לשחרר פיפי. כאובה ממש. בעלי וחמותי מנסים לעזור. עיסויים. חיבוקים. נשימות. חיזוקים. לא ממש מזיז. סובלת. ממש. אמא שלי מגיעה. אני כבר משוגעת. צירים בערך דקה כן דקה לא. ואני כבר בוכה וצורחת ומתה מכאבים. והפתיחה אחד. היה שם חדר ריק שהיינו בו. עם כדור וכורסא. מזל שהיינו לבד. עדיין לא משחררת פיפי. הכל מכווץ כואב כואב כואב. והפתיחה אחד. אמא שלי מתחננת שיתנו אפידורל שירגיע וישחרר. אבל זה בכלל לא פתיחה של חדר לידה. אני מאבדת את זה ממש. מדממת. נאסרת. בעלי חסר אונים. נרדם על הכורסא. אמצע הלילה. אני כל כך כאובה וזה לא זז. יאוש. בסוף לפנות בוקר נבדקת שוב. פתיחה שלוש וחצי. נס. לא מעניין אותי כלום. רק אפידורל. נכנסת והמרדים מגיע. מאפשרים מלווה אחד. אמא נשארת. בעלי ואמא שלו הולכים בינתיים לקנות קפה. מכניסים אפידורל. סוף סוף. תוך רגע כבר יש הקלה!! איזה עינוי. אבל אז מתחילות ירידות דופק. שמים לי חמצן. לא נלחצתי האמת. הרי למדתי בהכנה ללידה שזה קורה. נושמת עמוק. מכניסה לו חמצן. אבל לא עוזר. חדר ניתוח. אבל הי! בדיוק היה אמור להיות החלק הטוב.. מתגלגלים לניתוח. מגיע הרופא הבכיר. ממשיך לנסות לראות אם מתייצב. לא. מנתחים מכניסים עוד חומר באפידורל. אם אני לא טועה בעלי עשה לי שלום מהחלון העגול בדלת. הניתוח היה גם לא רגיל. הוציאו את החמוד בואקום מהרחם. בניתוח. כן. היה מסובב ומסובך בתעלה. אח''כ חדר התאוששות. זוכרת שהרגשתי כמו מסוממת. כאילו מטושטשת מרחפת בקטע מוזר ממש. כאילו מדברים איתי מרחוק. זה לא חזר לי דברים. אולי מנת יתר של מורפיום חח. בעלי נכנס. וכולו מאושר ומחייך. רואה אותי רגועה סוף סוף. ההתאוששות הייתה מאוד קשה. המוגלובין צנח. רצו לתת לי מנות דם. אבל לא רציתי אז ויתרו (לא רציתי בהנחיית רופא אחר. לא על דעת עצמי) אבל הייתי חלשה וכאובה מאוד. ודי בהלם. היו איתי מלווים בכל שעות היום. בעל. אמא. גיסה. הן החזירו את הקטן לתינוקיה ללילה. רק בלילה האחרון אני החזרתי. ובכיתי את החיים לא התחברתי לאוסף התינוקות שם.. ביום השחרור פתאום גילו אוושה בלב. וכבר הייתי בקטע ללכת. ממש בכיתי. בסוף הגיע פרופסור ובדק את הלב ושחרר. ב''ה הנקב שהיה נסגר עד גיל שנתיים. איך כך בבית ההסתגלות להורות הלחץ, הכפור בחוץ (חו קשה וקר) היו ממש מבאסים. וגם סיפורים עם מניעה ודימומים. היה קשה. לקח לי זמן להתאושש פיזית ונפשית. אבל הוא היה מתוק להפליא וב''ה גדל
ניתוח שני:
מאז הניתוח הראשון קראתי המון המון על ויב''ק על דרכים ומקומות ועל איך וכל מה שיש ברשת בערך. מאוד מכווננת לידה רגילה. בהריון הייתי במיון פעמיים בגלל נפילה ואשםןז לילה אחרי תאונה קלה. חוץ מזה הריון עובר בסדר. לקראת סוף ההריון עושה מפגש הכנה אחד עם דגש על תנוחות לסיוע התברגות טובה ושחרור תוך כדי התהליך ועוד כלמיני טיפים שכבר שכחתי. מרגישה מוכנה. חמותי ובעלי היו בקורס. אמא מוכנה גם להגיע לתמיכה נפשית (פחות בקטע של עיסויים ועניינים). הצוות מוכן. שוב התאריך חולף. בשבוע ארבעים פלוס כמה ימים אנחנו אצל ההורים של בעלי. חוזרים כולם בצהריים ברגל ממקום מסויים. מרגישה שחם ומעצבן לי כזה. מתקלחת. מנסה לשתות הרבה. יותר טוב. אבל בערב מתחילים צירים. אני בוכה בהיסטריה שלא רוצה לעזוב את הילדון. אף פעם לא השארתי אותו ככה! והוא לא מרגיש טוב (שלשל קצת. בקטנה אבל ההיסטריה והכל) ולא רוצה וזה. גיסתי באה. מרגיעה אותי שישמרו עליו ויטפלו בו ושלא אדאג. זה היה חג. נרגעת קצת. אבל אין משהו סדיר וחזק מספיק. אז הולכים לישון. בעלי ישן. אני לא ממש. מתישהו מעירה אותו. חמותי מארגנת לנו אוכל שתיה. וכשנהיה סדיר וכואב יוצאים. כבישים ריקים. לפנות בוקר וחג. מגיעים. וכלום. אין פתיחה. מסתובבים קצת. הולכים לתפילת חג בבי''כ של הבי''ח. צירים סדירים. כואבים. נשענת על חמותי. נושמת. מתפללת בין הצירים. מרגישה שיופי. אני מתמודדת. הפעם אני יכולה. אנשים הסתכלו עלי. מישהי חשבה שאני חייבת לטוס למיון כי תכף יולדת. ואני כזה איזה.. עדיף נראה לי להתרחק משם. רק יחליש אותי. מתמודדת. והשעות חולפות. נבדקת חצי. אולי. מתחילה להחלש. כואב לי. למה לא מתקדם כלום. אני כאילו לא בלידה. אבל אני כן. יוצא הפקק והפרשות וקצת דימום. הם אוכלים. לא מסוגלת. כמה ביסים. חשוב לחץ. קושי להתפנות וצירים צירים. ונגמרים לי כבר המשפטים המחזקים והחיוביים. וככה מסתובבים כל היום. החג יוצא. ואני כבר מתחילה להישבר. יותר מיממה צירים. כואבים. ממש. מתחילה לבכות להם במיון. מחברים לעירוי. מעט מקל
אבל מהר מאוד חוזרת להיות כאובה ואומללה. אם הייתה התקדמות כלשהי הייתי שורדת. באמת. אבל כבר אין כוחות. חוסר שינה ייאוש מתגנב. איכשהו. אולי כי היה רגוע. מכניסים אותי לחדר לידה. עם פתיחה אחד אולי. תלוי ברחמי הבודקת. מקבלת טישטוש. ישנה קצת. מתעוררת חייבת לשירותים ממש. מכל העירויים. רוצה לקום ולא מרשים עם הטשטוש. מביאים סיר בעעכס. בינתיים אמא שלי עם בעלי על הקו. נסיעה ארוכה ולא ברור אם יש עניין לצאת. אני שוב סובלת מהצירים ואין התקדמות בפתיחה. יאוש. מגיע רופא מסביר לי שאני לא בלידה וכדאי לחזור הביתה. חבל להישאר ולפתוח פתח לה ערבויות מיותרות. הוא אומר לי ואני בכלל מבקשת אפידורל.. יש התלבטות מדברים הצוות. אני מותשת. כבר ידעתי אז. הייתה לי הרגשה שהתינוקת הזו תצא בניתוח. בדיעבד הייתה איזו תחושה שהדחקתי כל ההריון אבל פשוט קברתי אותה עם מידע והכנות כי אמרתי לעצמי מחשבה יוצרת מציאות. לא משנה. בשלב הזה כבר שמעתי לחשוש בצוות אבל הם רצו שאלך ולא נגיע לזה. הוא אמר אם אני נותן לך אפידורל ופיטוצין זה פתח לסיבוכים והתערבויות. מתלבטים. פתאום יורדים המים. מקוניאליים (שכחתי לומר. גם בראשון בדיוק עם הירידות והאפידורל ירדו מקוניאליים). טוב. לא הולכים לשומקום. מזל שאמא שלי החליטה לצאת כבר קודם אפילו שאמרו שמשחררים. לב של אמא. הרופא מחליט לתת פיטוצין לאט ובזהירות. אחרי אפידורל. מגיע מרדים. מכניס. לא מגיעה ההקלה המיידית שזכורה לי מהקודם. אבל בסוף משתפר. חצי מתנמנמת. בעלי ואמא שלו לידי. עשו הבדלה מתישהו. לא סגורה על זה. מתישהו מתוך חצי חלום. לא באמת עבר הרבה זמן. אני שומעת את המוניטור. אומרת לשניהם. הי. זה לא בסדר. הן מסתכלים ואומרים שכן. ואני לא. זה לא בסדר. שומעת את הקול הזה. של הירידות. מי בכלל ידע שהוא ככה נחרט בי. ופתאום תוך כמה שניות החדר מתמלא רופאים והרמקולים צועקים את שם החדר וברגע מתגלגלים לחדר ניתוח! אמא שלי מגיעה בול, נפרדת,בעלי מנופף ואני בפנים. בינתיים קצת מתייצב ובעלי מתארגן להיכנס. מתלוצצת עם הצוות לרגע. נרגע הלחץ. מכינים אותי והכל. אבל פתאום הרופא מאבד צבע אומר כזה- אני מוציא ופשוט חותך ושולף במהירות הבזק. והיא לא בוכה. אני שואלת אם היא בסדר ואין תשובה. היסטריה! בסוף המרדים עושה טובה ואומר שמטפלים בה. הלב ברצפה. מסתבר שהיו רמזים לקרע ברחם. היה קרע קטן. שלפו אותה והיא נזקקה להנשמה. בסוף בוכה. תודה ה'. נותנים לי אותה לנשיקה. חיוורת כל כל. מתוקה. אח''כ התאוששות. ומחלקה. אני די בהלם. היה אמצע הלילה. אז ישנה. היא בתינוקיה ובעלי הולך לישון ולילדון בבוקר (איך איך לו אמרתי לו לא לזוז ממנה. טוב. לא מצב ממש עם מח). בבוקר מתעוררת עם אמא במחלקה. מבקשת את הקטנה. ולאחות יש זמן. מתחננת. בוכה. עוד לא קמתי ולאמא שלי אסור. עברו כבר שעות ולא ראיתי את הקטנה שלי. וזה עוד אוכל אותי היום. איזה שבע וחצי שעות. בעלי היה איתה בהתחלה ובטיפולים ואז תינוקיה. בסוף הביאו אותה. ינקה. קטנטונת. באשפוז היא קצת נחנקה ממי שפיר והייתה צריכה השגחה אבל עבר. ניסיתי בלילה שאחרי שיעירו אותי להנקה ולא הייתי מסוגלת. לילו אח''כ ביליתי בחדר הנקה בתינוקיה. פעם הבאה ביות. חוזרים הביתה. לחיים עם שני ילדים. קשה. היא הייתה תינוקת לא קלה. לא ישנה בלילה. ריפלוקס. לקח לי גם פה זמן להתאושש. בשיחה עם הרופא מבינה שלידות רגילות לא אופציה. משלימה עם העניין. מבינה שאין טעם לחשוב על זה. לא במקרה של קרע, בלי לידות רגילות, שני ניתוחים.
ניתוח שלישי:
הריון שלישי. עובדת קשה למי יש זמן לנשום. עובדת כמעט עד הסוף. טעות. הייתי רוצה להשקיע יותר בבית לפני הלידה אבל אין אופציה פשוט. לפחות בגדים והכל לברית שתהיה בע''ה מאורגן ומתוכנן. יום לפני, טרום ניתוח. עוברים את התחנות הרגילות. אני לבד. חבל על יום של בעלי. מעדיפה אותו לאחר כך. חוזרים הביתה. יש יותר מדי לארגן עדיין ולארוז. ולחוץ והשעה מתאחרת ויורד גשם ורציתי לישון מוקדם. לא יקרה. תוך כדי הערב הזה מתחילים צירים. באיזה קטע. לא אמור להיות. הם לא חזקים ומלחיצים אבל מורגשים ומעצבנים. לא נעים לי ולחוצה. מגיעים לחמי וחמותי בלילה. זה חופש. הילדים יישארו שם. הולכת לישון. כבר בצום. להפתעתי נרדמת. אין על העייפות ברגע הזה.. בבוקר יוצאים. אמא שלי מגיעה. הפעם בעלי איתי. איזה כיף. תכננתי לידה קיסרית חלומית ומפצה על הקודמות. אבל איכשהו קטני נתקע בפנים ולא הצליחו להוציא אותו. סובבו, משכו, קצת ואקום. והוא בחוץ. גם נזקק להנשמה. ואני חסרת מילים. העיקר ניתוח אלקטיבי. מלחיץ!! בסוף ב''ה הוא בסדר. אבל חייב ללכת לתינוקיה לבדיקות אחרי זה. בעלי איתו. מצוייד בהוראות נוקשות ממני שהוא לא עוזב אותו. שהוא פותח חולצה ומכרבל על החזה שלו. עור לעור. דפיקות לב. אם לא אני לפחות הוא. הניתוח מסתיים ולהתאוששות. פעם ראשונה אני בהיי. לא המומה. מאושרת. בעלי שולח תמונות. הקטן בסדר ב''ה. אני כולי שמחה וטוב לי. איזה כיף. עולים להיות מלא. עם מלווים שוב כל האשפוז (גם לילות). ילד ראשון שרק על הנקה. עדיין קשה וכואב. מאוד. אבל יותר טוב מהקודמים..
כבר חלפו כמה חודשים מתרגלת להיות אמא לשלושה מתוקים מהממים. אף פעם לא חשבתי שאני אכתוב. מקווה שתהנו
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...