מי הגאון שהמציא את הרפלקציה?!
איך הייתי מגישה עבודות בלי משוב על כל הסבל שעברתי עד להגשה?!
מי הגאון שהמציא את הרפלקציה?!
איך הייתי מגישה עבודות בלי משוב על כל הסבל שעברתי עד להגשה?!
להביא לך כמה דוגמאות לזה?
זה מדמויות מופת שזו יחידת תיגבור בתנ"ך,
לעבודה בדמויות מופת לא ממש התחברתי. אני מבינה מדוע משרד החינוך רוצה שתהיה יחידה כזאת, אך לדעתי, היחידה הזאת לא בנויה באופן נכון. אני מבינה שחשבו שישנו צורך בשיעור בו יתמקדו בדמויות מנהיגותיות שמהן התלמידים ילמדו. אני חושבת ששיעור זה טוב ויפה הוא, אך לדעתי העבודות הגשה שתפרו לשיעור הזה הן בזבוז זמן מיותר. אומנם בעבודה התלמידים חוקרים, כביכול, יותר על הדמויות הנלמדות מאשר אילו היו עושים מבחן. אך העבודה, בנוסף ליתרונה הלא כל כך מזהיר, מסבה גם לחץ מיותר לתלמיד המסכן עם הרשימה הלא נגמרת של עבודות שעליו להגיש. העבודה לא ממש נגעה בי עצמי, אלא יותר בשלווה שלי. הלחץ הנוסף שהעבודה הוסיפה, ערער את השלווה שלי. נכון, קל להתחמק מאחריות, קל להאשים אחרים בטעויות שלי. אך אני רק אומרת, שלדחיינות שלי, לפעמים יש סיבות. כך שבנוסף להיות האשמה הראשית, ישנם כמה אשמים משניים. מהמשימה הזאת יישאר לי בעיקר זיכרון לא אהוב במיוחד, מאחר והמשימה צורפה לרשימת העבודות ההגשה שמעולם לא אהבתי לעשות. ולא, לא חשבתי שאני אמורה לאהוב אותן.
זו רפלקציה קבוצתית שהרחבתי להנאתי אחרי שהרגשתי שהיא לא משקפת מספיק את מה שהרגשנו...
מאחר והקבוצה לא הייתה כל כך מגובשת, עבודת הצוות לא ממש נעמה לנו. שורש הסיבה לחוסר הגיבוש נתון בעצם היותנו תלמידות כיתה י' אשר נתונות ללחץ מבחנים ועבודות במיוחד בסוף השנה. אומנם העבודה ניתנה לנו לפני לחץ סוף השנה, אך מאחר ולא היו גבולות שאותם אין לעבור, כל תלמידה הייתה שרויה בבועת אוטופיה אשר אומרת שיש זמן רב עד להגשת העבודה, וכרגע, הזמן הזה, הנוכחי, אינו פנוי לי, הרי יש לי חיים משל עצמי וכרגע, אין לי זמן לעבוד על העבודה. טיעון נוסף שיכול לשמש לעצם הדחייה, הוא, הטענה שהעבודה אינה עובדת. כלומר, התלמידה נתקלה בקשיים במהלך שלבי העבודה ולא רצתה לבקש עזרה משום שחששה להפריע למהלך חייה של המורה. המורה אמרה לכל הכיתה, שכאשר יש קושי, יש לפנות אליה. אך לפעמים, החשש המוזכר קודם, גובר על בקשת המורה לפנות אליה במקרה של קשיים.
לשאלה, מה עשתה כל אחת, אפשר לענות בשתי דרכים. את שתי הדרכים הללו, לא נכתוב מפאת חוסר זמן.
בנוגע לשאלה האם נהנינו, נוכל פה אחד לומר שכלל לא נהנינו. עצם קיום העבודה לא גרם לנו הנאה מרובה או מועטה. למעשה, העבודה גרמה לנו לסבל רב אשר נגרם מהלחץ האמור. לא נתפלא אם שערות ראשינו ילבינו מהר מין המצופה.
השאלה, האם העבודה תרמה לידיעותינו הכלליות באזרחות, יכולה לענות בעצמה על עצמה. בנוסף לסבל אשר נגרם לנו מהעבודה, העבודה כלל וכלל לא הואילה לנו. ומשום כך, גם לא תרמה לנו דבר, אם כבר, אז היא יותר בכיוון של לקחה מאיתנו.
זה מהיסטוריה,
כשנודע לי על העבודה שעלינו לעשות הרגשתי את הרגשתי הרגילה בנושא שכזה, "אין צדק בחיים". הרגשתי שמשרד החינוך קצת מגזים עם ה-כביכול נקודות מתנה שלו. אני לא אדם שמצפה כל כך, ולכן לא ציפיתי למשהו מהעבודה. לפני העדות חששתי מהנסיעות ומהעניין הזה שאנחנו צריכות לערוך את הריאיון על חשבון הלימודים. החלק ממנו נהנתי ביותר בעבודה, הוא החלק של הרפלקציה. אני מאוד אוהבת לכתוב את דעתי האמיתית והישרה בנוגע לדברים האלה. התוצר שיצרנו לא ממש מספק אותי ואם זה היה אפשרי, הייתי חוזרת בזמן ומכתיבה לעצמי כללים ברורים שימנעו מהעבודה על העבודה 'להימרח' כל כך. אני ממש לא ממליצה על הדרך הזאת כדרך לימודית, כיוון שאני ממש לא אוהבת לעשות עבודות. לדעתי, דברים כאלה רק משניאים יותר את הלימודים על התלמידים, מאחר וזה נראה שהלימודים רודפים אחריהם לכל מקום. לא מספיק שיש שיעורי בית ומבחנים, מוספים על זה גם עבודות וקוראים לזה מתנה. למדתי מחברות הקבוצה שבשום פנים ואופן אסור לנו לעשות עבודות ביחד, זה פשוט אסון וכולנו הסכמנו על זה.
וזה מתושב"ע,
בדומה לרוב הערכות החלופיות שהיינו אמורות להגיש השנה, הערכה החלופית הנוכחית לא ממש הנעימה את זמני. ולא, לא חשבתי שהיא אמורה לעשות זאת. אך בכל זאת, חשתי את הצורך לציין זאת. הלימוד של הנושא לא כל כך תרם לי מאחר וידעתי עוד לפני על הנושא כך שהלימוד לא ממש הוסיף דבר. התוצר שהכנתי, כלל וכלל לא הוסיף לי על הלימוד. למעשה, התוצר הוסיף רק עוד עבודה.
היו עוד כמה עבודות אבל נראה לי שזה יספיק 
הגיוני מאוד שהיו בהן שגיאות כתיב וכאלה,
בהתחשב בזה שלא סביר לי שעדיין היה לי כוח לעבור עליהן שוב
בגלל זה אני כותבת אותן ולא מקלידה
למרות שלא נראה לי שסיימנו עם הערכה החלופית באנגלית
ליידי מאדם מיס
ליידי מאדם מיסאני דיי בטוחה שאצלי זה יותר מכמה
אנשים לא קולטים מתי הם צריכים להפסיק להצחיק,
אחרי זה לא מבינים למה אנשים סובלים מכאבים
אם באמת היית רוצה לסיים את העבודות,
היית סוגרת את הערוץ עד שהיית מסיימת...
ארבעים דקות מקלחת?! מה?!
ליידי מאדם מיס
פטל.זה המינימום
אם היה לי זמן ואוצר מילים גדול יותר, זה היה הן היו ארוכות יותר
חופשיה לנפשייש גודל וגופן מסוים שאת יכולה להשתמש בו
ובכל השאר קצת אסור
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)