הקדמה:
הטריגר הוא הסיפור של השלט שנתלה בת"א [תקציר: שלט שבו הנייה ואבו מאזן כורעים על ברכיהם בעיניים מכוסות ועליו כיתוב "שלום עושים רק עם אוייבים מובסים", ראש העיר הורה להוריד את השלט בטענה ש"השפלת האחר היא אינה דרכנו" ודובר העירייה אמר שהתמונה מזכירה לו תמונה של ילד בשואה].
ההזדהות עם האויב (כמו להבדיל הפמיניזם או שיח הזהויות) היא תופעה שמקורה בתרבות הליברלית המערבית, תופעה שלפחות בקיצוניות שלה יש אבסורד שבא לידי ביטוי כמו במקרה הנ''ל.
התובנה:
1. דעות הן תוצר של הלכי רוח, או לפחות מושפעות מהם, וגבולות הגזרה של הדעות הלגיטימיות משתנה לפי רוח התקופה.
2. אלו מעגלים שמזינים זה את זה - מנעד הדעות קובע את הלגיטימיות, והלגיטימיות מעצבת את המנעד.
3. כל קיצוניות היא גרועה, אבל אני מעדיף עולם שבו גברים חשודים על אוטומט וכל אחד יכול להגדיר את עצמו ככל דבר העולה על רוחו (ואבוי למי שלא יקבל זאת) ושמשווים בו אויב רוצח לילד בשואה, מכזה שבו נשים מדוכאות ומשעבדים בו על בסיס מוצא אתני ושמוחקים בו כפרים על יושביהם כי ככה.
