פעם לא מזמן כתבתי לא יודעת איפה שאני מרגישה שאני מאבדת את כולם. (אולי זה בכלל היה בראש שלי וחשבתי את זה ככ הרבה פעמים שאני חושבת שכתבתי את זה.)
בכ"א, שאני מרגישה שאני מאבדת את כולם סביבי. ואז גם מישהי אמרה לי שהיא עוברת דירה, שזה בהחלט הקשה, וכשקרה מה שקרה בכלל הייתי בטוחה שאני אשבר. אבל באופן מפתיע זה המריץ אותי. נקודה שממנה עליתי. אם אפשר לקרוא לזה ככה.
ואז אתמול חברה שאלה אותי למה לא שומעים אותי בכיתה, ואני כזה: מה? לא שומעים אותי?
כלומר, ידעתי שהשתניתי אבל חשבתי שבאופן כזה. והייתי מבסוטה כי היא הגדירה את זה טוב.
וקצת מפתיע אבל טוב לי, טוב לי השקט הזה. המקום החברתי השקט שאני נמצאת בו עכשיו. חיה לעצמי, בבועה משלי, בקשר עם החברות שחשובות לי ולא יותר מזה. לא רעשנית מידי (כמו אז אהמ אהמ) אבל כן אומרת מה שאני רוצה להגיד.
(ואני זוכרת שבכיתה ג בערך התפללתי לה' שאני אהיה שקטה כמו אחת הבנות, וניסיתי להיות שקטה ולא עמדתי בזה אפילו לא יום אחד. ועכשיו שזה הגיע אני אפילו לא מרגישה את זה. זא, כן מרגישה אבל לא חשבתי שככה זה מרגיש.)
אז עם/בגלל כל הנזכר לעיל, טוב לי.