ויואו רכבת ההרים הרגשית שזה העלה אותי עליה
היא כל כך גדולה ואחראית עכשיו
שזה חמוד כל כך
אבל גורם לי להרגיש זקנה תרחה בערך
ורק מלדבר איתה, עלו לי זכרונות שנים עברו, שנים שבהן הייתי יצור חברתי ואוהב אדם, וחסידי.
שנים שהשבתות האלה היו משו שחיכיתי להן בקוצר רוח
וזה גם כמובן הזכיר לי עד כמה אני אדם אחר כרגע, ואת התסכול שהיה לי בפעם האחרונה.
ומנהרת שדים (אם נישאר עם הדימויים מעולם הלונה פארק) של ציפיות הגיוניות לגמרי לאיך אני הולכת להיות עצבנית ומורעשת כל השבת יחד עם חרטה קיומית על זה שבכלל חשבתי שזו אפשרות
בררר
ה' הטוב יעזור וישמור
אמן
אבל עכשיו אני אלך, כי כבר אמרתי, ואני בחיים לא אבטל משו שכבר לקחתי אחריות שאעשה אותו
אתם מבינים למה אני נמנעת מלקחת אחריות בדכ?!
חשט

הצחקתם אותי...