היי,
יש לי ילד בן שנתיים, מתוק אמיתי, חכם מאוד ומפותח (ב״ה). בן בכור ויחיד.
מרגישה שבימים האחרונים משהו מפריע לו, לא מצליחה להבין מה זה..
קודם כל- הוא חייב להיות צמוד אליי. לא יכולה לעשות כלום, בטח שלא לצאת מהחדר כי זה צרחות אימים. גם אם אבא שלו בסביבה ואני נעלמת פתאום, הוא בוכה.. (מצד שני, אם הוא יודע מראש שאני הולכת
לחדר כושר לדוגמא, הוא לא בוכה. הוא רואה אותי מתארגנת ואומר ״אמא כושר״) פתאום יש לו גם ימים שהוא בוכה בפרידה בגן.. הוא צמוד למטפלת שלו במעון, לא מוכן לעזוב אותה.. היא מתארת ממש את מה שקורה בבית. אוף, יש למישהו תובנות לגבי החרדת נטישה שאנחנו חווים פתאום? אני מתוסכלת נורא.
בנוסף, הוא חזר לזרוק אוכל מהצלחת, חזר לאכול עם הידיים.. מוציא מהפה וזורק.. הצילו היינו שם לפני כמה חודשים ועשינו עבודה מדהימה.. מה קרה פתאום?!
ובכלל.. הוא מתעורר שעה יותר מוקדם בבוקר משקם עד עכשיו והוא מתעורר פעם בלילה.. הוא לא מתלונן על כאבים, אין לו חום..
יש לכם עצות? תובנות? הזדהות?
אני מתה לסייע לו ולא מצליחה. מצב מתסכל ממש...
יש לי ילד בן שנתיים, מתוק אמיתי, חכם מאוד ומפותח (ב״ה). בן בכור ויחיד.
מרגישה שבימים האחרונים משהו מפריע לו, לא מצליחה להבין מה זה..
קודם כל- הוא חייב להיות צמוד אליי. לא יכולה לעשות כלום, בטח שלא לצאת מהחדר כי זה צרחות אימים. גם אם אבא שלו בסביבה ואני נעלמת פתאום, הוא בוכה.. (מצד שני, אם הוא יודע מראש שאני הולכת
לחדר כושר לדוגמא, הוא לא בוכה. הוא רואה אותי מתארגנת ואומר ״אמא כושר״) פתאום יש לו גם ימים שהוא בוכה בפרידה בגן.. הוא צמוד למטפלת שלו במעון, לא מוכן לעזוב אותה.. היא מתארת ממש את מה שקורה בבית. אוף, יש למישהו תובנות לגבי החרדת נטישה שאנחנו חווים פתאום? אני מתוסכלת נורא.
בנוסף, הוא חזר לזרוק אוכל מהצלחת, חזר לאכול עם הידיים.. מוציא מהפה וזורק.. הצילו היינו שם לפני כמה חודשים ועשינו עבודה מדהימה.. מה קרה פתאום?!
ובכלל.. הוא מתעורר שעה יותר מוקדם בבוקר משקם עד עכשיו והוא מתעורר פעם בלילה.. הוא לא מתלונן על כאבים, אין לו חום..
יש לכם עצות? תובנות? הזדהות?
אני מתה לסייע לו ולא מצליחה. מצב מתסכל ממש...