אז כל התינוקות אצלי מאוד דבוקים אלי ותלותיים וממכרים סוג של משביתים אותי שנתיים. וברמת העיקרון השלמתי עם זה מזמן. אבל עכשיו זה כבר מוגזם גם לי!! השגרה הייתה קשה גם לפני שזה נהיה בלתי נסבל. היה נרדם רק בידיים ולפעמים לא הצלחתי להניח אותו בלי שיקום וישן בידיים, ישן רוב הלילה איתי, ינק הרבה ועוד. אבל לפחות יכולתי חלק מהפעמים שישן להניח אותו ולתקתק או להתייחס לאחרים, לקח מוצץ שעזר גם (לא בהתלהבות כמו הקודמים אבל לקח).
היה חולה לאחרונה הוציא שן. באמת הרגיש לא טוב. אבל כבר ב''ה מרגיש טוב כבר מעל שבוע. ואין. ההרגלים נעשו כ''כ קשים. ישן רק עלי. לא מצליחה להניח אותו. ממש נדיר שכן. פשוט בוכה. לא לוקח מוצץ בכלל. זורק ויורק. נרדם עם הנקה בלבד. אבל לא בקלות אלא משתמש כמוצץ, יונק גם כשלא צריך ואז גם גרפס ובטן ולא נרדם וכו'. מעגל.
הוא מהמם ושובב והולך כבר בכל הבית אז אי אפשר באמת לעזוב אותו.
מרגישה חנוקה. פדיחות לתאר את האין זוגיות
והשבוע הצטרפו כולם לחגיגה ואני מרגישה במרדף השרדות. לא מצליחה להפעיל את הילדים נורמלי כי יש תינוק בסביבה וכשהו ישן אני תקועה איתו בחדר. והם אוכלים אחד את השני. או תוקעת יוטיוב.
בעלי עובד. ב''ה שהוא יכול להביא קצת פרנסה חלקית מאוד. משהו. אבל אני פשוט טובעת פה. באמת. מאבדת את זה נפשית בעיקר. עם הדאגות והכל גם. מרגישה שאני מתמכרת לפלאפון ולשוקולד ולא מצליחה לעצור. מה שגם כמובן פוגע בילדים מאוד מאוד מאוד.
ואני אוכלת מצפון כי במקום שזה יהיה כיף. ואני יודעת שזה יכול. זה סיוט. אני לא צריכה רעיונות. יש לי מליון. צריכה כוחות נפש ושפיות. העניין שמזמן הבנתי שלא מתאים לי ''לחנך'' תינוקות עם בכי והכל. לא מסוגלת לא להענות לבכי של תינוק שלא מבין ואי אפשר להסביר לו במילים למה ומה. אז את זה אני ממש לא יודעת ומיד לא רוצה לעשות. אבל המציאות התלותית כרגע היא בלתי אפשרית. אני עליו 24/7 למדי. הוא מהמם ומתוק ומעלף וגם משחק יפה חלק מהזמן. אבל צריכה שיהיה לו מוצץ, חפץ מעבר (ניסינו הרבה. לא עבד), שיישן לא עלי...
אני יודעת שהכל עובר ועובר ועובר. ושזה לא צרות אמיתיות ב''ה. מודה ל-ה' על הילדים החמודים והבעל. והכל. רק אוכלת מצפון ומאבדת את עצמי מעט....
תודה למי שקראה
היה חולה לאחרונה הוציא שן. באמת הרגיש לא טוב. אבל כבר ב''ה מרגיש טוב כבר מעל שבוע. ואין. ההרגלים נעשו כ''כ קשים. ישן רק עלי. לא מצליחה להניח אותו. ממש נדיר שכן. פשוט בוכה. לא לוקח מוצץ בכלל. זורק ויורק. נרדם עם הנקה בלבד. אבל לא בקלות אלא משתמש כמוצץ, יונק גם כשלא צריך ואז גם גרפס ובטן ולא נרדם וכו'. מעגל.
הוא מהמם ושובב והולך כבר בכל הבית אז אי אפשר באמת לעזוב אותו.
מרגישה חנוקה. פדיחות לתאר את האין זוגיות
והשבוע הצטרפו כולם לחגיגה ואני מרגישה במרדף השרדות. לא מצליחה להפעיל את הילדים נורמלי כי יש תינוק בסביבה וכשהו ישן אני תקועה איתו בחדר. והם אוכלים אחד את השני. או תוקעת יוטיוב.
בעלי עובד. ב''ה שהוא יכול להביא קצת פרנסה חלקית מאוד. משהו. אבל אני פשוט טובעת פה. באמת. מאבדת את זה נפשית בעיקר. עם הדאגות והכל גם. מרגישה שאני מתמכרת לפלאפון ולשוקולד ולא מצליחה לעצור. מה שגם כמובן פוגע בילדים מאוד מאוד מאוד.
ואני אוכלת מצפון כי במקום שזה יהיה כיף. ואני יודעת שזה יכול. זה סיוט. אני לא צריכה רעיונות. יש לי מליון. צריכה כוחות נפש ושפיות. העניין שמזמן הבנתי שלא מתאים לי ''לחנך'' תינוקות עם בכי והכל. לא מסוגלת לא להענות לבכי של תינוק שלא מבין ואי אפשר להסביר לו במילים למה ומה. אז את זה אני ממש לא יודעת ומיד לא רוצה לעשות. אבל המציאות התלותית כרגע היא בלתי אפשרית. אני עליו 24/7 למדי. הוא מהמם ומתוק ומעלף וגם משחק יפה חלק מהזמן. אבל צריכה שיהיה לו מוצץ, חפץ מעבר (ניסינו הרבה. לא עבד), שיישן לא עלי...
אני יודעת שהכל עובר ועובר ועובר. ושזה לא צרות אמיתיות ב''ה. מודה ל-ה' על הילדים החמודים והבעל. והכל. רק אוכלת מצפון ומאבדת את עצמי מעט....
תודה למי שקראה
