לי יש שאלה  גדולה יותר - ראיתי רב גדול ותלמיד חכם צדיק ונקי, שעמד לפניי בתור בסופר, וכשבא לשלם, היה חסר לו חצי שקל. הבושה היתה גדולה. עד היום לא יישבתי לעצמי את הקושיה הגדולה באמונה שחוללה הסיטואציה הזאת. זה קצת מענין שאני התקשיתי בדיוק באותו קושי של חבירך - אם ה' יכל למנוע את זה ולא מנע אז הוא לא מוסרי, ואם הוא לא יכול אז מה הוא שווה.

מי שלא קשה לו מוות או ייסורים של בן אדם אחד אבל כשזה שואה זה פתאום מפריע לו, זה בן אדם שלא מאמין מלכתחילה

הרבה חילונים יצאו מהשואה דתיים ולצערנו גם ההפך אבל הכל עניין של הסתקלות

נכון השואה הייתה דבר נורא אבל עם לא הייתה שואה לא הייתה לנו מדינה(כן באמת!)

בנוסף אתה יודע כמה נסים היו בשואה דיברתי פעם עם ניצול שואה (חילוני כופר! שאוכל חזיר)

ושאלתי אותו מה הוא חושב השואה גרמה לעם ישראל והוא אמר לי דבר מאוד פשוט. בשואה עם ישראל הבין שגם עם אתה בלי כיפה או כיפה שחורה\סרוגה\פאות מתפלל כל יום\ביום כיפור. הנאצים הרגו אותך. כי כל יהודי הוא יהודי. בקיצור השואה גרמה לאיחוד בעם ישראל(לצערי זה קצת חסר היום). בנוסף גם היו הרבה נסים (פרטיים) בשואה (תחפש בגוגל\תקרא ספרים...). 

בהצלחה.

הוא זה שגרם אותה.

גם אם באמת קשה לקבל את זה..אבל זה היה לטובתינו הנצחית

יש הרבה תשובות טובות מרבנים

למרות שלפי דעת רבינו אסור לחשוב ולדבר מחקירות. ופשוט לא לחשוב מזה.

אי אפשר לפגוע באדם אם לא נגזר עליו.

שכל מה שעבר עם ישראל זה מקרה. לא יתכן שכל החוכמה שיש בתא הכי קטן בבריאה היא מקרה. אז יש אלוקים ולא את כולו אנו מבינים. "לו ידעתיו- הייתיו"

ראשית כל האמור כאן לא נוגע לניצולי שואה עצמם.

אבל סתם אנשים חילונים בימינו שמשתמשים בשאלה הזו כטענה זה לא יותר מחוצפה פילוסופית שבאה רק מתוך רצון להשמיץ את היהדות ולא לקבל ממנה.

ולמה אני חושב כך מהסיבות הבאות:

א. ראשית לפני שאני חוקר איפה פלוני אני צריך לדעת מי זה פלוני ולהאמין שהוא קיים. לפני שאני מחפש איפה ה' היה או לא היה יש דברים בסיסיים יותר שאני צריך לדעת עליו (יותר מהעובדה שקוראים לו הקב"ה). 

ב. לרוב כשאנשים שואלים את השאלה הזו הם פשוט מצטטים אותה ממקום אחר, אבל הם עצמם לא הקדישו זמן  ומחשבה כדי להגיע לאמת כלשהי, כלומר יותר מאשר מחפשים תשובה לשאלה הזו נוח להם להסתתר מאחריה ולהשתמש בה כמגן וטיעון לחוסר אמונתם. 

ג. אני באמת חושב שאם אותו אחד ששואל את השאלה הזו היה שואל את עצמו עוד כמה שאלות בסיסיות יותר ומנסה להתמודד איתם ולענות לעצמו עליהם ברצינות אז ודאי הוא היה מתבייש לשאול את השאלה הזו..

האם אותו אדם שואל את עצמו באותה מידה  מי זה בכלל הקב"ה? איפה הקב"ה היה בזמנים הטובים של עמ"י? או איפה ה' היה בזמנים הטובים הפרטיים שלי? ז"א שאם מישהו בא בטענה איפה ה' היה בשואה זה אומר שהייתה לו הו"א שהוא צריך להיות שם אז למה אין לא הו"א שהוא היה נוכח גם בשאר הזמנים הטובים?

אלא שכנראה הוא לא מספיק מכיר את ה' יתברך וע"כ יש רק עצה אחת לאדם כזה לומר לו: שכאשר הוא ירצה באמת להכיר את קוב"ה הוא מוזמן אבל שלא ישאל שאלות שהוא לא מבין בהם.

כמו כן יש עוד הרבה דברים לומר על השאלה המוזרה הזו אבל העיקרון הוא לא להישאר חייב תמיד לתת טענה כנגד ולהחזיר את השאלה למקשן.

יהי רצון שה' יתברך יזכה את כולנו להאמין בו באמונה שלמה ויפקח עינינו לראות באורו ובשפע שמשפיע עלנו בכל רגע ורגע.

"רבים אומרים מי יראני טוב נסה עלינו אור פניך ה'"

בצפייה לישועה ובניין ירשלים בב"א

אנחנו לא יכולים לעשות חשבונו שמיים אבל בזכות השואה הקמנו את המדינה, אולי בלי זה הכרזת האו"ם לא הייתה עוברת.

ואיזה מין אלוקים זה אם אני הקטנה מסוגלת להבין את המהלכים שלו?

ומי שלא רואה את כל הניסים וההשגחה הכל כך פרטית של ה' אז הוא עיוור, לך תשאל ניצולי שואה.

ואם ה' לא היה איתנו בשואה אז לא היה זכר לעם ישראל, וזה שניספו רק שישה מיליונים ולא פי כמה וכמה יותר זה נס, כי האכזריות של הנאצים זה משהו מטורף ואם זה לא נס שהם נעצרו אז מה זה? אם זה היה קורה לעם אחר הוא היה נמחק.

הודו קיבלה עצמאות באותה שנה שישראל קיבלה, ונקודת הפתיחה שלהם הייתה טובה יותר. איפה הם ואיפה אנחנו?

ויש עוד מלא, בטוח. סתם כתבתי מה שעלה לי בשניה הראשונה

וזה שאתה מתוסכל מזה לא אומר שלקחת את הטענה שלו ברצינות.

תחשוב - אולי הוא אשכרה צודק? למה צריך ל'חפש תשובות'? אולי הגעת לנחלה ולמנוחה? - תשאל את השאלה הזאת - למה אתה לא מסתפק בכך שהכופר צודק?

אם תזכה לקחת את שאלות הכפירה ברצינות, יש סיכוי שגם תזה להיות מאמין ברצינות.

מי אמר שה' לא עצר את השואה?

שיעבוד מצרים היה צריך להיות 400 שנה, ובדיעבד הוא היה 'רק' 250 שנה, כי המצרים הגזימו עם השעבוד.

אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים, אולי ה' כן עצר  את השואה, כי הנאצים ימ"ש הגזימו...

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.