פינת ההגדה חלק א - עומק מהותו ומשמעותו של ליל הסדר - צעירים מעל עשרים
פינת ההגדה חלק ב - מבט כללי על המבנה ההלכתי של ה'סדר' - צעירים מעל עשרים
כמו שנכתב בפינה הקודמת, השלב הראשון בליל הסדר הוא הקידוש, כדי לקדש את היום סמוך לכניסתו, ולהתחיל את הסדר לאחר שצייננו את מהות המעמד בו אנו נמצאים.
מלבד מצוות אמירת הקידוש, שתיית כוס הקידוש מהווה מצווה עצמאית מדרבנן של כוס ראשונה, ולפיכך אע"פ שבדר"כ אין צורך שכל השומעים ישתו מכוס הקידוש, כאן כל אחד שותה כוס משלו כדי לקיים מצווה זו.
נאמר בתלמוד ש"שתאן כולן כאחד, לא יצא", דהיינו מי ששתה ארבע כוסות בזו אחר זו, ולא כל אחת במקומה, לא קיים מצוות ארבע כוסות (כך לפי הדעה שנפסקה להלכה), מפני שמהות המצווה אינה עצם שתיית כוסות יין, אלא דווקא במקומות בהם תיקנו חז"ל, כך שכל אחת מארבע הכוסות נאמרת עליה ברכת שבח בפני עצמה: כוס ראשונה - ברכת הקידוש, כוס שנייה - ברכת 'גאל ישראל' שבסוף המגיד, כוס שלישית - ברכת המזון, וכוס רביעית - ברכות ההלל.
לגבי ברכת 'בורא פרי הגפן', מנהג האשכנזים לברך על כל כוס כיוון שכל אחת מצווה בפני עצמה, ומנהג הספרדים לברך רק על הראשונה והשלישית, והשנייה והרביעית נפטרות בברכות קודמותיהן.
השלב הבא הוא אכילת הכרפס, מפני שבזמנם היתה זו דרך אנשים חשובים לפתוח כך את הסעודה, וזהו ממנהגי דרך החירות של ליל הסדר.או שהמטרה היא להתמיה את הילדים.
אלא שמכיוון שמטבילים את הכרפס, צריך ליטול ידיים תחילה כדין אכילת דבר שטיבולו במשקה.
ועל קצה המזלג, רקע לעניין 'טיבולו במשקה', ועל כך שכידוע ישנם רבים שלא נוהגים בנטילה זו מלבד בליל הסדר:
בשונה מנט"י ללחם, שלכל הדעות היא חובה גמורה בכל הזמנים, לגבי נטילה זו נחלקו הראשונים האם אף היא כך, או שנהגה רק בזמנם שבו נהגו להקפיד לאכול רק מאכלים טהורים, אך בזמננו שאין מקפידים על דיני טומאה וטהרה בחולין, התקנה מלכתחילה לא שייכת.
דעת רוב הראשונים וכן פוסקים השו"ע והמשנ"ב שתקנה זו היא חובה גמורה ושווה לנט"י ללחם, שאף היא נתקנה מפני ענייני טומאה וטהרה ואעפ"כ לא בטלה גם בזמננו (ולפיכך, מי שמחפש לקבל על עצמו משהו יכול לשקול לאמץ את זה..).
אם כך מדוע דווקא בלילה זה הכל נוהגים כך?
התשובה הפשוטה היא, שבליל הסדר כולם נוהגים לקיים את סדר הסימנים כמו שמופיעים בהגדה, ובה הסימנים של הסדר נותרו כשהיו בזמן חז"ל, ולא חלו בזה שינויים (וכך כתב הט"ז).
הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לפירושו להגדה "אמרי שפר" כותב כי בליל הסדר אנו מנסים לחקות כמה שאפשר את האופן שבו נהג הסדר בזמן חז"ל, והרי בזמנם לכל הדעות נהגו בנטילה זו ולפיכך גם אנו מקיימים אותה.
עוד הסבירו בזה שמי שלא נוהג בכך כל השנה הרי שכעת הוא מעורר את הילדים לשאול, כשרואים שנוהגים דברים תמוהים, (וכידוע זו אחת ממטרות חלק מפעולות ליל הסדר).
ועוד, שמפני קדושת הלילה נהגו העם להחמיר גם במה שמקלים כל השנה.
הכרפס - לדעת הרמב"ם צריך לאכול ממנו כזית לפחות, ככל מצוות האכילה שבתורה ושבדברי חכמים; אך לדעת רוב הראשונים הכרפס אינו ממש 'מצווה' לעניין זה, ואינו מוגדר ע"פ ההגדרה הרגילה של 'אכילה' ש'אין אכילה פחותה מכזית', אלא עיקר העניין הוא להראות דרך חירות וזה מתקיים גם בפחות מכזית. אך מעיקר הדין, לכל הדעות מותר לאכול יותר מכזית.
אלא, שבמהלך הדורות התעוררה מחלוקת האם צריך לברך על הכרפס ברכה אחרונה (במקרה שאכל כזית, כמובן).
במה תלויה המחלוקת?
במחלוקת אחרת, והיא - מדוע לא מברכים ברכת בפה"א על המרור:
לדעה א', המרור אינו טעון ברכה כלל כיוון שהוא נאכל בתוך הסעודה, ואילו לדעה ב' המרור טעון ברכה אע"פ שהוא בתוך הסעודה מכיוון שאינו בא כחלק מהסעודה אלא לשם קיום המצווה, והסיבה שלא מברכים עליו היא שכבר נפטר בברכת בפה"א שבירך על הכרפס.
ומכך יוצא, שלדעה א' הכרפס אינו נחשב חלק מהסעודה, שהרי הוא נאכל לפניה, ואין סיבה שלא לברך עליו ברכה אחרונה. אך לדעה ב', מכיוון שברכת הכרפס פוטרת את המרור שנאכל כבר בתוך הסעודה, הרי שנחשב כשייך לסעודה והוא נפטר בברכת המזון.
וכדי להימנע ממחלוקת זו, כתבו האחרונים לאכול מהכרפס פחות מכזית, בהסתמך על שיטת הראשונים החלוקים על הרמב"ם וסוברים שאין חובה בכזית בכרפס, וכן כתבו לכוון בברכת בפה"א על הכרפס, לפטור גם את המרור.
עד כאן במישור ההלכתי.
ובמישור הרעיוני -
ה'סדר' נפתח בלשון המצווה על היחיד להתקדש. הסדר כולו הוא תהליך של התקדשות והתעלות, המבטא את ההתעלות האישית, הלאומית, והעולמית האוניברסלית, של כל מהלך ההיסטוריה. ולפיכך כבר בהתחלת התהליך אנו מסמנים את המטרה אליה אנו שואפים.
והשלב הבא הוא הרחיצה, נטילת הידיים. הידיים מבטאות עשייה חומרית, ונטילתן מבטאת את ההתנקות מנטיות שליליות וקידושן וטיהורן של כל פינות חיינו, גם העשייה הגשמית, למטרות של קדושה.
וזה מתבטא באכילת הכרפס; הטעימה הקלה, שמיד מפנה את מקומה לעיסוק האמיתי הרוחני - המגיד, מתוך הכרה נכונה ביחס הנכון שבין החומר לרוח, ומתוכה שליטה נכונה באורח החיים וכוונת המעשים.
