עבר עריכה על ידי הגולם מפראג בתאריך כ"ח באדר תש"פ 20:47
יש אינסוף.עשיתי קרב מבטים עם חתולה במשך 25 דק והפסדתי. ימים נוראים עוברים על כוחותנו בגזרה הדרומית, נוראים עד כדי דכאון של ממש שאפשר להתכסות בו ולהרגיש איך הוא מאט את הנשימה והדופק, מוחץ את החזה תחתיו. פתאום לחשוב שאם למות עכשיו מה הפסדתי פה בעולם הזה; קודם כל אהבת אמת כזו שיודעים שהיא לנצח, ופתאום אני תוהה אם זו לא כל התורה כולה. רגרסיות זה מבאס טחולים משכבר הימים והטחול שלי מבואס עכשיו למה טחול כי ככה בא לי וכי זה איבר מגניב. עכ"פ, (משאלתי מתגשמת) רגרסיות, לא מומלצת בכלל ההרגשה הזאת של משיכה חזק למטה אחורה ויותר מידי חזק (עד שכואב הטחול. חה!) זה קשה לחשוב שאתה תקוע באותו זמן אותו מקום ואותו מצב נפשי סטטי. זה קשה לחשוב להאמין ולהלחם בדברים שישארו מאחור ופתאום ביום בהיר לקבל מספרת לאף ולהבין שכלום לא השתנה. לא אצלי לפחות. שאולי הכל זה מלא הדחקות (אבל ניסיתי! אני לא מדחיקה נו אני מנסה להעלות הכל למודע ולדעתי עשיתי עבודה טובה אז למה לעזאזל כל דבר קטן כזה יכול להשפיע עלי מן הקצה אל הקצה) זה כאב באף. ואני צריכה לברוח קצת מעצמי וזה בלתי אפשרי כרגע עם המצב. אז אני יוצאת קצת פיזית. ואני מטגנת מלא בצל ומנסה לעשות הכל מלבד לחשוב. (לפעמים מרגיש כאילו הכל קורה אצל כל הסביבה הקרובה שלי אבל איתי בנקודה האמיתית יש שקט. והשקט הזה חצי מבורך חצי מבהיל כי שקט כמו שקט אפשר להפר ברשרוש הכי חלש ומי יהיה שם אז כשאני אבהל.) ובכלל פעם כעסתי. הוהו כמה כעס וזעם וחימה משלחת מלאכים רעים היו לי וכשזה נעלם זה מבהיל. זה סימן ראשון לרגרסיה. זה לא פייר שבשעת משבר הגוף זוכר את מי שעזר לו תמיד בפעמים קודמות ועכשיו מנסה להגיע אליו כאילו מנסה לשמור על האיזון והוא מושך אותי חזק לשם. ושם זה בדיוק מה שמפר את האיזון הנפשי. ומה שמביא אותי לאיזון הזה. ואמרתי מלא איזון בשורות האחרונות כמה קסם. מה שאני מנסה להגיד שזה מזכיר לי את ראש השנה. ממך אליך אברח. וזה מגעיל אותי שזה לא בהקשר אלוקי ובהקשר שמאוד הייתי רוצה שיכחד. זה חלק מהדכאון ההבנה הזאת שלעד יהיה בי את המשהו הדפוק הזה והכי מדכא, זה הפחד שזה תמיד ישאר מקום איזון שלי. טוב זה היה חשוף מידי. אז עד כאן להיום. ביי. ומי שקורא שיגיד כדי שאדע עם מי לא ליצור קשר עין בגלגול הזה.
