זה מה שאני אוהבת בסרטים, הם נותנים לי סיבה לבכות בלי להסביר לאחרים למה אני בוכה, מן מסיכה כזאת. עוברים לידי ואני מסמנת על הסרט. וזה פשוט נותן לבכות בשקט את הכאב הזה שתופס אותי בגרון ולא מרפה.
כואב לי קצת.
ואני לא מצליחה להרפות מזה

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת