האם זה הגיוני להאמין באלוהים שקיים במחשבות שלכם?
האם זה הגיוני שאתם מאמינים ממש חזק ובדבקות עילאית במישהו שם למעלה שמצווה, ובורא, ויחיד, - כשאנשים אחרים, שהתחנכו בחינוך אחר לגמרי, טוענים שאתם טועים ושהמצאתם את זה?
האם זה הגיוני שאתם יכולים לטעון את כל הטענות שבעולם על קיומו של אלוהים - כשמישהו אחר פשוט מהנהן ואומר לכם - שטויות, ומביא אלף טענות אחרות למה לדעתו אתם טועים?
האם זה הגיוני שכל מי שאתם ומה שאתם מאמינים בו פשוט מושתת על חשיבה שהשתילו לכם?
לכם השתילו שאלוהים קיים, ולחבר שלידכם לא. לכם השתילו שקרוקודילים מקיפים את כוכב שבתאי, ולחבר שלידכם - לא.
האם זה הגיוני?
האם זה הגיוני שהכל תלוי בנקודת הפתיחה?
האם אלוהים הוא רק מחשבה והכל תלוי מה ואיפה גדלתי ואילו מחשבות הכניסו לי?
האם אין משהו יציב יותר? אמיתי יותר?
אז... הכל מתחיל בזה שיש לכם אישיות.
אתם יכולים לקרוא לזה "אני", "עצמי", (או בניסוח החסידי ה"יש").
תפיסת ה"עצמי" היא תוצר של כל מה שאתם חושבים על עצמכם שאתם.
מה שאתם חושבים על עצמכם שאתם, מורכב מזיכרונות העבר שלכם את עצמכם, ורצונות העתיד.
כל זה ביחד מרכיב את האשיות, ואת החשיבה את "עצמינו" כעל "ישות עצמית" נבדלת מהאחר.
אני זה הביוגרפיה והתשוקות האישיים שלי, והם שונים ממך, כי אם הם היו כמוך הם לא היו אני.
אני זה כל ההעדפות, הרצונות, התשוקות, הדעות, והמחשבות - - שלי. והם שונות ממך.
אני זה מי ששופט בדעתי ,שלי, על דברים - אמת או שקר, יפה או מכוער, טוב או רע, נכון או לא נכון, אסור או מותר, צדיק או רשע.
אני זה כל מה שמתבדל ממך כדי להיות אני, אני קיים כשאני שונה ממך.
זה האגו.
או לפחות ככה אפשר לקרוא לזה.
וכאן אנחנו מגיעים למשהו מאוד מעניין בחשיבה האנושית.
כל מי שהסיר את האישיות, הגיע לאותו דבר.
לאותה חוויה.
של "אלוהים".
של אחד שקיים מאחורי הכל, שאי אפשר להבין ולנסח את זה בשום דרך, אפשר רק לחוות את זה.
איך זה עובד?
יש לנו רגשות ומחשבות,
המחשבה והרגש הם לא אנחנו,
המחשבה מגיעה גם בלי שנרצה, ויש מחשבות שצריכים ללכת לטיפול כדי לשנות אותן, וכדור שינה כדי להשתיק אותן,
אם היא הייתה אנחנו, היינו מחליטים מתי שאנחנו רוצים - להפסיק, או לשנות אותן בעצמינו.
הרגש מגיעה בלי שנרצה או נחליט, אבל היא לא אנחנו, היא פשוט מגיעה. אנחנו לא יכולים לשנות מכוח החלטה שעכשיו נרגיש שמחים כשאנחנו עצובים. אנחנו כן יכולים לדכא את הרגש, להקהות את העצב, אבל לא לשנות ולשלוט ולהחליט.
מה שנמצא מעבר לרגשות ולמחשבות הוא אנחנו. במדע קוראים לזה תודעה, בעולם היהודי מקובל לקרוא לזה "נשמה".
הדבר המעניין הוא, שבכל התרבויות שהשקיטו את האישיות, את המחשבות והרגשות, ועברו למצב התודעה של מה שמעבר להם, הגיעו לאותו דבר. לחוויית האחד שבבסיס הדברים. ההינדואיזם קרא לזה ברהמן, הבודהיזם קרא לזה הקיום, הטאואיזם קראו לזה טאו, הצופים - רקדו ריקוד הדרוויש לתווחיד, הסיכסטים הכניסו את החוויה בנצרות. האינדיאנים קראו לזה הרוח הגדולה.
ביהדות, מי שהכניס את עולם החוויה בצורה משמעותית וכללית היה ר' ישראל בן אליעזר, או בכינויו הבעש"ט.
הבעש"ט הכיר את ספרות המיסטיקה היהודית, רק שבנוסף לכך הוא חי בטבע ובחיבור להוויה הרבה זמן, והוא הצליח להביא את אלוהים של החוויה לתוך בתי המדרשות בימיו, וגם בימינו.
לחוויה של האלוהות הוא קרא "דבקות".
איך מגיעים לדבקות? איך עושים את זה?
הבעש"ט טען שכל הדברים, וכל העולמות, נבראו באמצעות אותיות. אלוהים ברא את העולם בדיבור. על ידי כב' אותיות ועשר ספירות על פי ספר היצירה. בכל אות יש המון כוח, אותיות בוראות עולמות, הן גם יוצרות ומתייגות נשמות, והן אלוהות כי הכל אלוהות. לאותיות יש מימד של חומר, שהן כתובות על דף, מוגבלות, ויש להן מימד אין סופי ואלוהי של מהות הבריאה. של נשמת הקיום.
הבעשט טען, שכשאתם מתפללים (או לומדים) אתם צריכים להתרכז בכל מילה ומילה שאתם מוציאים מהפה. לאותיות יש חשיבות עמוקה בתפיסתו של הבעשט, הן ביטוי של אלוהות, כשאתם מתרכזים "ומתכללים" בכל ישותכם במילים, אתם מתכללים באלוהות, כשהתודעה שלכם כל כולה מכונסת במה שיוצא מהפה, בכל הברה והברה ובכל אות, אתם דבקים באלוהות שנמצאת באותיות, אתם עוברים למצב של חוויה של אלוהים, של האחדות של הכל. החלק האלוהי שבכם (נשמה) מתאחד עם החלק האלוהי שבאותיות עד למצב שאתם מוציאים את המילים מהפה - אבל מרגישים שלא אתם מוציאים את המילים מהפה - אלא אלוהים, כי הכל אחד. הבעשט כינה את זה "שכינה מדברת מתוך גרונו ".
ברמה הפסיכולוגית, אין צורך להאמין באלוהיות של האותיות.
מה שהבעשט אמר מושתת על חוויה. איך זה עובד?
הבעשט הורה להתכלל במילים. שכל הישות והתודעה תהיה במילים שנאמרות, שתשומת הלב והחשיבה תהיה בכאן ועכשיו - ברגע הזה - שבו המילה נאמרת. הקשיבות למה שיוצא מהפה ברגע הזה, זה מה שגורם לחוויית הדבקות.
איך זה עובד?
תפיסת העצמי שלנו נוצרת מתוך חשיבה על עצמינו, והחשיבה על עצמינו נוצרת מתוך אירועי העבר (ורצונות העתיד). מה שאנחנו חושבים על עצמינו שיוצר את התפיסה שלנו על עצמינו - הוא תוצר של זיכרונות עבר ותשוקות העתיד.
כשאנחנו נמצאים בהווה, בכאן ועכשיו, אין לנו משהו להיאחז בו. הרגע הזה חולף, אין לנו תפיסת "עצמי" ברגע הזה. כשאנחנו נמצאים במצב תודעה של הרגע הזה האישיות מתמוססת. כשהאישיות מתמוססת אנחנו חווים את האחדות של הכל, את "אלוהים". הבעשט קרא למצב התודעה הזה "אין", מצב תודעה שבו חווים את אלוהים, ושבו אנחנו יותר קרובים אליו. זו הסיבה שכשמתרכזים במילה, ברגע הזה, חווים את הדבקות.
אחד מהדברים המדהימים שהבעשט אמר בהקשר הזה, זה שאפשר להדבק באלוהים ו"להשרות שכינה", גם כשאנחנו תופרים נעליים!. איך עושים את זה? פשוט מאוד - להתרכז בעשיה. כשאתה תופר נעליים תתרכז במה שאתה עושה, כי כשאנחנו בכאן ועכשיו אנחנו משילים את האישיות, אנחנו עוברים למצב תודעה של "אין".
הדבקות באלוהים לא מסתיימת כאן, השלב הסופי שלה הוא במעשים.
אבל מה הקשר בין דבקות רוחנית לעשיה גשמית?
כשאנחנו דבקים באלוהים, אנחנו לא רק חווים את אלוהים, אנחנו גם חווים את הקריאה של אלוהים לעשיה, לטוב, לאמפתיה, למוסר, לצדק, אנחנו חווים את הקול של אלוהים, מתוך הדממה של האדם, "קול דממה" שבו שומעים את צלילי הצדק, האמת, והשלום.
אברהם יהושע השל טען שזו הקריאה של נביאי ישראל, מתוך אותה תודעה ערה לאלוהים, מתוך הדממה של האישיות. אברהם ניגש לאלוהים שהוא אומר "ואנכי עפר ואפר", ומתוך אותה תודעה הוא בא בדין ודברים עם אלוהים על סדום, מתוך אותה תודעה שגורמת לו לשמור את "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זהו המקום של הקריאה של אלוהים לאדם, מתוך האין האדם מגיע למוסר וצדק. זה חלק ממה שהנביאים אומרים כשהם קוראים "לדרוש אלוהים" או לדעת אלוהים", וזה חלק ממה שירמיה אומר בתוך תוכחה למלך יהויקים על כך שלא שילם לפועלי הבניין (העניים) שבנו את ביתו: דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב; הֲלוֹא-הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם-יְהוָה. וזה גם חלק ממה שירמיה אומר כשהוא מסביר שיותר מחכמה, גבורה, או עושר, הדבר הכי חשוב הוא הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי - למה? כי הקריאה של אלוהים היא לעשיית טוב, "כי באלה חפצתי נאום ה'".
אני אסיים בציטוט מדהים:
כשם שאנשים שניחנו בראייה על-טבעית יכולים לחזות את העתיד, כך לומד האדם הדתי לחוש את ההווה. וזהו בהחלט הישג כביר, שכן ההווה הוא הנוכחות האלוהית. לדברים יש הווה ויש עתיד, אך רק אלוהים הוא ההווה והנוכחות הצרופים. (אלוהים מבקש את האדם 114)
