אני רוצה להעלות מבט קצת שונה (ולחלק יראה קצת מוזר)
בפעם הראשונה שמישהו כותב את המשפט הזה, דמעה ניכרת בקצה עינו. יש שאפילו ממש בכו, ויש שהסתפקו בדמעה על לחי. גם אם יש כמה שזה לא קרה להם, אני בטוח שב-ט באב בכו, הצטערו, איכה בכו, קינות בכו, לימוד דברים עצובים בכו. פעם שניה שהזכירו כאב. פעם שלישית, רביעית... 200041 זה כבר מעין סיסמה, אולי אפילו ט באב איבדה מהעוצמה שלה (תחשבו על הקדיש ביו"כ לפני תפילת עמידה. תאמרו אותו בכל יום, היהורי התשובה שצפים מהמנגינה עצמה כבר לא עולים- כי האדם כבר מתרגל).
כשאני עושה עם חניכים שלי סעודה שלישית, אנחנו לא שרים שירים על ירושלים (עד כמה שניתן) כי מצד אחד לא רוצים לבכות(יש לי חניך כזה שכשמזכירים את ירושלים דמעות מתחילות לירד)/ להצטער בשבת. מצד שני אפשר למנוע את הכאב, את הצער, אבל אז מה קורה בשאר ימי השבוע שמזכירים את ירושלים? החסיד (בין היתר) לשונו ומחשבתו שוים (כוזרי מאמר שלישי אות ה, בכלל, כל מאמר שלישי נתן לי הרבה כלים לחיים, אני ממליץ לכולם ללומדו מתחילה ועד סוף בחופש, ואם ניתן אז את כל הכוזרי (לא למדתי את שאר המאמרים בשלמות, לצערי)) אבל לא כולם כך, יש שמתחספסים בחזרה על המשפט.
קיצר לשאלה, האם באמת כדאי לומר את המשפט בכל רגע נתון ואפשרי, למרות ההתחספסות (האם אני היחיד שלא חסיד?)?