כנראה לישיבה, אם כי הייתי רוצה שביקור אצל הרב יהיה הראשון.

או בעצם למילואים, תלוי מתי.

רוצה לחברה אבל בפועל עבודה או לימודים 

בין לבין יהיה נדנדה

עם נרגילה..

דווקא לא מופרח שאחרי פסח יהיה אפשר לצאת ליותר מ 100 מטר

הבתי ספר כנראה יפתחו עוד הרבה זמן

חח סתםם

האמת אני מאד רציתי ללכת לקבר רחל ובדיוק הקורונה התחילה,אז אני מחכה ללכת בעז"ה בלנ"ד

וחוץ מזה ישר קובעת תור לקוסמטיקאית 

ואולי לארגן איזה שבת משפחתית עם כל האחים.

אני חושבת לכותל.

זה עגומ כלכך לראות תמונות שלו ריק לחלוטין.

אבל כנראה (לא כנראה) שהחויה האישית שלי דומיננטית אצלי יותר מהחורבן.

אחרת, הייתי מצליחה להיות עגומה כל הזמן שאני שם,

ובנתיים לא.

אחרי כזה מעצר בית קודם כל חושבים ללכת לכותל, או לבית מדרש...

אני בחברה טובה חח

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

הנתק

הכיוון של השמאל שמטיף לנו מוסר על "ממשלת השתמטות" ברור מאוד כבר מההתחלה.

ההתפתלויות של מפלגת הדמוקרטים לאחרונה סביב הפסילה של שחאדה ורע"ם ממחישה את זה היטב.

יש למישהו ספק שיש להם מספיק מנדטים להרכבת ממשלה ביחד עם הערבים?

תפילות.

אבל חושש שאין לנו

לי אישית קשה להסיק מהעבר של המדינה על מערכת הבחירות הקרובה

בעיקר בגלל המלחמה שכל כך הרבה השתנה ברמה האישית והכללית.

אז פשוט מניחה שדברים יתקדמו כך או כך

שולח חיזוק

בתור תושבת יו"ש

ראיתי כמה התקדם פה לטובה בשנים האחרונות

מדאיג מה יהיה אם תקום ממשלת שמאל

זה ממש קריטי.

הרי אם חלילה לא יהיה רוב לימין - זה אומר גוש השמאל שמוכן לסגת מעזה, לבנון, סוריה; סכנה ממשית - וכאילו סתם נהרגו נופלינו.

זה אומר קואליציה בחסות מפלגות ערביות שללא ספק אחוז גדל ממצביעיהם, היו משתתפם בטבח אם היו יכולים.

כאלה שלא מכירים בלגיטימציה של מדינה יהודית. עבאס - בקואליציה הקודמת, אמר ש"הנגב זה קו אדום"... הנגב. וביטלו שם נטיעות בגללו.

זה אומר הריסה של חוות, ישובים - הרי ליברמן חושב שירדן צריכה לשלוט בחלק מיו"ש, האחרים רוצים שם מדינה לערבים ששם.

שלא לדבר על דמותה היהודית של המדינה. על מערכת המשפט - בקדנציה הבאה אמורים להיבחר 10 שופטים לביהמ"ש שמכנה עצמו "עליון". הרי כולם רואים את הנזק שהם עושים. וזו בחירה לשנים רבות..

לענ"ד - מי שגורם בהצבעתו חס ושלום לכך שהשמאל יעלה, הרי הוא כאילו עומד לילה לפני הטבח ואומרים לו: מה אתה מעדיף, שלא יהיה טבח - או כל מיני "דקויות" וסימפטיות אישיות שלך..

וזה כולל הצבעה למפלגות ימין שאין להן סיכוי לעבוד אחוז חסימה. וינטר ומטה (במספר המנדטים הצפוי).

לפי סקר של פילבר מהיום - הימין על 61 (לפני כן העריך 63-4), כי לראשונה זליכה והנדל עוברים, ואי אפשר לדעת מה יעשו אם ייבחרו ומה ירצו לסחוט.

לכן - זה לא איזה "פינוק אישי"... תצאו - תצביעו. ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס... העיקר מפלגה ימנית שעוברת אחוז חסימה. פיקוח נפש דוחה הרבה עניינים "אישיים"...

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

אולי הרוב נקי

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

והעתק קישור

הכותרת אחרי לחיצה על play

קישור ליוטיוב, לסרט

כלומר ברגע שרושמים בטקסט של התגובה את הקישור, הקישור מייד מתורגם להצגת הסרטון שאליו הקישור מוביל.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

לפחות על פי תקצירים (באנגלית). ושלא אובן לא נכון - יש בי אמפתיה עצומה כלפי להט"בים, אני לא מזלזל לרגע באתגרים שלהם, וסולד מהומופוביה. לא צפיתי, אך נשמע שזו פרופוגנדה שעניינה לדבר אל הרגש ולנסות לגרום לדתיים, (מכוון כלפי אוכלוסיה נוצרית, אך תקף גם ליהודים) שרואים סתירה (בצדק) בין מימוש נטייה הומוסקסואלית ובין הדת, להעדיף את ערכי הפרוגרסיביזם על פני ערכי הדת.

אני חלילה לא אומר שצריך להתעלם מהמצוקות של בני אדם. אך כן חושב שצריך לפחות להכיר בכך שתעמולה להט"בית היא 'בעייתית' בלשון המעטה עבור הדוס הממוצע...

כשיש נער שמספר להורים שלו שהוא הומו,

הדבר האחרון שנכון לעשות זה להפיל עליו את המלחמה בין השמרנים / דתיים לבין הפרוגרס / חילונים.

הוא בשר ודם, הוא צריך משפחה תומכת כמו כל אדם אחר, הוא לא עשה דבר רע בכוונה, הוא לא צריך להיזרק מתחת לגלגלי המשאית בשם קדושת המחנה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי כולל השמות שלא שונו, מתאר נער בשם בובי שאמא שלו עשתה הכל כדי לשנות אותו. טיפולי המרה, פתקים ''מעצימים'' בכל הבית, דאגה לו לדייטים עם בחורות שהיא מלמדת בכנסייה, וכשהוא סיפר לה שהוא מאוהב בגבר - היא אמרה שהוא לא הבן שלה יותר (אני מתמצת כאן סרט של שעה וחצי בחצי פסקה, מן הסתם הכל יותר מורכב מזה אבל אלה עיקרי הדברים).

הוא נזרק מהבית, עבר לחיות עם קרובי משפחה במדינה רחוקה, אבל המשפט של אמא שלו ''לא יהיה לי בן הומו'' ביחד עם ההטפה הדתית שספג נגד עצמו, הובילו אותו להתאבד. לקפוץ מגשר.

בהתחלה אמא שלו אמרה שהוא התאבד בגלל שהנשמה שלו לא עמדה בכל החטאים שהוא עשה או משהו כזה, והאשימה אותו שחייו המופקרים הובילו למותו. היא התאבלה לא רק על זה שהוא מת, אלא גם על זה שהוא בוודאות יישרף באש הגיהינום.

לאחר מכן, בתהליך שנמשך זמן רב, ובעזרת מפגשים עם הורים אחרים, אמא שלו הבינה לאט לאט שהוא לא התאבד בגלל מה שהוא היה, אלא בגלל איך שהיא התנהגה אליו.

בסוף התהליך, היא הפכה בעצמה לפעילה למען זכויות להט''ב, ואפילו נשאה נאום בפני מועצת העירייה שלה. משפט אחד שהיא אמרה שם קרע לי את הלב, כי הוא החזיר אותי בדיוק לנער המפוחד שהייתי, בזמן שהרבנים בישיבה והחברים בחדר האוכל היו מדברים על ה''סוטים'' וה''בהמות'' שהם בעצם... אני.

במקור:

Before you echo condemnation from your pulpits and within your homes, please think and remember: a child is listening

בעברית:

לפני שאתם מהדהדים דברי שנאה וגינוי בביתכם או במקום הפולחן שלכם, תחשבו שוב ותזכרו: יש ילד שמקשיב.

כן, אני הייתי הילד שמקשיב. שמקשיב לרעל. שמקשיב וסופג. ומבין שהוא טמא. מבין שהוא בהמה. מבין שאין לו מקום בעולם.

אתה יכול לחפש בהיסטוריה שלי מכתב שכתבתי לרב שרלו לפני 18 שנה כשהייתי בן 15. נער בן 15 שכותב לרב שהוא לא מבין למה כולם שונאים אותו. שהוא לא מבין למה הוא בהמה. שהוא לא מבין מה הטעם להישאר בחיים. בן 15! וכבר הפנמתי בצורה הכי עמוקה שיש את השנאה והרתיעה כלפיי, למרות שהחברים והרבנים כלל לא ידעו שאני משתייך לאותה קבוצה עליה הם מדברים.

הסרט הזה שינה את החיים שלי בכל-כך הרבה מובנים. פנימיים וחיצוניים. שינה את המשפחה שלי. שינה את ההורים שלי. שינה את אמא שלי.

לדעתך זו תעמולה?

תעמולה למה? לזה שהורים לא צריכים לדחוף את ילדיהם לאבדון?

אין בסרט הזה מילה אחת על נישואי להטבים. אין חקיקה פרו להטבית, אין תקציבים לעמותות להטביות, אין אימוץ, אין פונדקאות, אין ידועים בציבור. הסרט לא מדבר בשום שלב על פוליטיקה, על ימין או שמאל, על זכויות אדם או זכויות אזרח.

הוא מדבר אך ורק על לא לשנוא אנשים להט''בים ולא להחדיר להם למוח כמה אלוקים שונא אותם. על נער אחד בודד שהתאבד בגלל השנאה של אמו.

ובכל מקרה, זה מבוסס על סיפור אמיתי. מה יהיה סרט שאינו תעמולה בעיניך? אם זה היה נגמר בהתאבדות שלו, בלי השלב שבו האמא מתחרטת על מעשיה? הרי זה מה שהיה במציאות, אז לשנות את זה כדי שלא ינגוד אג'נדות מסוימות?

זה סרט על טרגדיה, לא סרט פוליטי.

כשהייתי בישיבת הסדר, שלחתי אותו למי שהיה הר''מ שלי בשמינית כדי שיצפה.

הוא ענה לי אחרי כמה שעות בהודעת אסמס עם 3 מילים:

ישבתי, ראיתי, בכיתי.

הרב הזה הוא שמרן מארץ השמרנים, קראנו לו כל התלמידים ''דוס טרור'', אבל הוא לא ראה תעמולה אלא סיפור מרגש על נער אחד שפשוט היה הומו.

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

זה התבטל או שזה סתם שמועות?

רק מראה שלא היה להם דחוף דווקא שמחת תורה

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

..

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

וה לא רק בשביל "לא להרגיש" - אלא כי זה ממש אמיתי..

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

אני ממש חושבת על זה הרבה

והמסקנות שלי:

להיות כנה עם הרגשות ולנצל הזדמנויות לבוא לבקר ולעשות דברים ביחד, למשל לשבת ביחד, להקשיב לסיפורים גם אם זה חוזר על עצמו. להסתכל בעיניים ולהרגיש את האהבה הזו שיש בשיחה, בקשר עצמו.

לשאול שאלות ישירות ואולי גם קצת קשות- סבא הוא אדם חזק מספיק כדי להיות מסוגל לענות על זה גם אם זה קשה רגשית או לא אמת היסטורית.

להפנים את זה שהוא לא תמיד יהיה כאן. שכל הפגישות והזמן ביחד זה בעצם פרידה. זה קשה אבל זה הופך כל מפגש למשמעותי.

להכיר בדברים הקטנים את היופי, את האדם שהוא. לספוג את כל המהות שלו...

זה נכס שיישאר לכם כמשפחה, ולך יישאר גם הזיכרון המתוק.

כוס תה, יושבים ותשים ביניכם מקליט (בכל סמארטפון יש), אפשר להתחיל משיספר על ההורים שלו, אח"כ על ילדותו… תתעניין ותקשיב.

אחכ בזמנך- תקליד ותסדר את זה.

אופציה נוספת- בילוי משותף יחד. חברותא / משחק / אפילו לראות סדרה יחד. תלוי בך ובו ובאופי שלכם

אין צורך "לעצור את החיים". אתה יכול לקבוע נניח פעמיים בשבוע.

אבל כשאתה שם - תהיה שם. לא פלאפון וכד'..

כעת - השאלה היא מצבו המנטלי.

אם הוא צלול, תשתף אותו מה עובר עליך. תתייעץ. תשאל אותו בפירוט על דברים מהחיים (לא "מה אתה אומר", אלא גם נקודות הכוונה.. איפה למדת כשהיית ילד, מה אהבת וכו'..). על זכרונות שלו. תעשה לכם תמונות סלפי ביחד.

תאיר פנים. "איך אני שמח להגיע אליך"... "איזה סבא אתה".. תשאל אם אתה יכול לקנות לו משהו בחנות..

אפשר להתקשר, אפילו לכמה דקות, להתענין מה נשמע.

אם הוא לא במצב מנטלי שיכול לנהל שיחה, אז מדברים בעיניים... זה ממש כך. להיות קרוב פיזית. לראות איך הטוב שיש בו כל החיים, נמצא גם כעת.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.

לא מצליח לדמיין אותך ואת אישתך טסים לדובאי

גם אם זה יהיה ב20₪

לק"י

ואם נוסעים לת.מ. אז בכלל יש אווירה כזאת🤣

למחירים בארץ . אין.

הטיסות זולות במיוחד בלאוקוסט (טיסות שכר), מקומות טובים

ב200-300 שקל ללילה. עדיין אפשר כנראה להינות מהים.

אולי גם לכרתים, אבל שם אולי קצת יותר קר.

לשיטת רבי יהודה

חוץ מהטרנד הדבילי של שוקולד עם פיסטוק או משהו כזה. סמל סטטוס שכזה.