היא הייתה כמו סלע כזה באמצע הנחל השוצף שקראו לו הכיתה שלנו. היינו אינסוף סיגנונות ולבבות, לכל אחת מאיתנו היה איזה אור שפוך על הפנים בצבע אחר וככה הסתובבנו מבלבלות מסנוורות את עצמנו או עוצמות עיניים כדי לא למצמץ. שרק לא יראו שאני פותחת וסוגרת, שרק לא יראו שאני לא בדיוק לגמרי. הכי הכי. היינו נחל. נחל עם אינסוף זרמים.
והיא הייתה סלע. אפור כהה עם צמה ועיניים חומות תמימות על גבול הבורות.
אהבנו אותה, אהבנו לצחוק עליה, אהבנו אותה.
כן, בכוונה עטפתי את המשטפט שבאמצע, הלוואי שלא קראתם אותו בכלל, הלוואי הלוואי.
הלוואי שאתם חושבים שאהבנו את הסלע הזה, שאהבנו את השקיפות שלו ששיקפה אותנו קצת באמת, בלי האור המוזר. רק אותנו, עם האף הארוך והאוזניים הענקיות והשיניים החשופות, השפתיים החצופות והכאב שסחבנו על הגב.
כאב של ראש שמוצף בכל השטויות שבעולם, כאב של לב שראה יותר מידי, כאב של חיים שמעכו אותנו על רצפה מטונפת שהליכלוכים שעליה הסתירו את הדם שלנו.
היינו נחל, נחל של דם. בכל הצבעים המגעילים שיש בעולם הזה, נחל של דמעות שלא נבכו מעולם.
והיא הייתה סלע בן ארבעים. שהמים האלה שחקו אותו והשאירו בו חורים קטנים שהלכו והתרחבו אבל משום מה הייתה להם צורה של חיוך מלא שיניים.
החיוך של ענת.
והחיוך הזה היה צעיר יותר ממנה ויותר מהבגדים שלה והמחשבחת שלה והאהבה שלה לכל אדם ולכל רבע אדם כזה, כמו שהיינו.
היינו נחל. ומטבע הזרמים והימים פלטנו אל החוף את כל הזוהמה והיא הייתה סלע שחיבק אותה בזה שהוא נתן לה להישטף עליו את ולהכתים אותו בשנאה שלנו לעצמנו.
היא הייתה סלע.
וסלע, כמו סלע לא מחפש חברים ולא רודף אהבות מזוייפות הוא פשוט קיים ונותן מקום לכל מי שרוצה לנוח עליו ולהחליף כוח.
היא הייתה סלע ופחדנו מהחוזק שלו, וצחקנו מהצורה המשונה שלו. ואיך הוא לא זורם, כמו הנחל שלנו.
ואיך הוא אפור ולא צבעוני ומתוק. איך הוא מת.
ועכשיו הנחל קצת מפוזר וקצת מיובש ואני פתאום כבר לא כל כך בטוחה שאי פעם היינו מים חיים.
ואני אפילו מוכנה להודות שאני מתגעגעת לסלע ההוא שבטוח עומד עדיין באותו מקום חלק ופשוט.
וזה ממש סוד, אבל אני קצת קצת מקנאה בו. אבל זה סודי ממש אז אולי אל תקראו את זה בכלל.