היום הבא מתקרב ואין לי כוח אליו,
אני לא אוהב את החיים האלו,
יותר נכון, אני רוצה רק חלקים פאניים.
ו...! גם דברים קשים יכולים להיות כיפיים.
אנשים שנדלקים ואז משחקים אותה אדישים ובשקט חושבים "מה לעזאזל אומרים עכשיו" בכל מיני צורות של טונציות כשהם שומעים משפט כמו "נמאס לי מהחיים" הקשיבו, אתם גוש שקיפות.
לעזאל, אני מה זה לא מתקרב אפילו על לחשוב; "יאללה מנת יתר מאיזו תרופה ונגמור עם זה"
נמאס לי ב*מתכונת הנוכחית* ואני נורא מיואש מלמצוא אחת נוספת וחדשה, כי הכל כל כך תלוי זה בזה.
תכלס, למה להיות קיים.
אנשים שרוצים להסביר על ייעוד שכולל את המילה "יהדות" ונרדפותיה, לא.
ואני כל כך מחושב בכל מילה, וגם כאן. ואני שונא שאנטגתי את עצמי, ועוד יותר שונא שזה לא קרה מבחירה.
אני מה זה לא כנה, עכשיו. כאילו, כל מילה פה כנה, אבל יש המון רווחים, מילים ומשפטים שוויתרתי עליהם,
רק כי מה יהיה אם יתקילו אותי בהם בהמשך החיים.
והפרפקטציוניזם.
להגיד, וואלה נכון, "הייתי והשתניתי" זה סבבה מבחינתי, אבל, הייתי מעדיף בלי. שיהיה כמה שיותר רצף מושלם.
ביקורתיים Shut up.
ואפור לי כל כך, לא משנה מה אני אעשה, זה יהיה רק חד מימדי.
אני רוצה חיים יותר מעניינים. "החיים הם לא רק ריגושים, יש גם עבודה קשה וכו'" אני מקווה שאני לא אצטרך להאמין בזה בסוף.
אני מאמין שחיים זה לא רק כיף ואחלה וזה, יש גם מלא קש וקשיים, אבל הכל בזרימה כזו, ועכשיו הכל אפור שאני מעדיף שיכאב לי בשביל להרגיש משהו.
כאן נטמנה שורה עקב התפוגגות מילותיה. שונא שזה קורה.
כאן נרצחה שורה עקב חשש משפיטה.
נגמרו לי המילים, ויש לי עוד מה לומר.
בלאק אאוט.
וכל כך חשוב לי מה יחשבו ולהרשים.
ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב.
אני פשוט אקום ואנקה את החדר.
אני לא אוהב את החיים האלו,
יותר נכון, אני רוצה רק חלקים פאניים.
ו...! גם דברים קשים יכולים להיות כיפיים.
אנשים שנדלקים ואז משחקים אותה אדישים ובשקט חושבים "מה לעזאזל אומרים עכשיו" בכל מיני צורות של טונציות כשהם שומעים משפט כמו "נמאס לי מהחיים" הקשיבו, אתם גוש שקיפות.
לעזאל, אני מה זה לא מתקרב אפילו על לחשוב; "יאללה מנת יתר מאיזו תרופה ונגמור עם זה"
נמאס לי ב*מתכונת הנוכחית* ואני נורא מיואש מלמצוא אחת נוספת וחדשה, כי הכל כל כך תלוי זה בזה.
תכלס, למה להיות קיים.
אנשים שרוצים להסביר על ייעוד שכולל את המילה "יהדות" ונרדפותיה, לא.
ואני כל כך מחושב בכל מילה, וגם כאן. ואני שונא שאנטגתי את עצמי, ועוד יותר שונא שזה לא קרה מבחירה.
אני מה זה לא כנה, עכשיו. כאילו, כל מילה פה כנה, אבל יש המון רווחים, מילים ומשפטים שוויתרתי עליהם,
רק כי מה יהיה אם יתקילו אותי בהם בהמשך החיים.
והפרפקטציוניזם.
להגיד, וואלה נכון, "הייתי והשתניתי" זה סבבה מבחינתי, אבל, הייתי מעדיף בלי. שיהיה כמה שיותר רצף מושלם.
ביקורתיים Shut up.
ואפור לי כל כך, לא משנה מה אני אעשה, זה יהיה רק חד מימדי.
אני רוצה חיים יותר מעניינים. "החיים הם לא רק ריגושים, יש גם עבודה קשה וכו'" אני מקווה שאני לא אצטרך להאמין בזה בסוף.
אני מאמין שחיים זה לא רק כיף ואחלה וזה, יש גם מלא קש וקשיים, אבל הכל בזרימה כזו, ועכשיו הכל אפור שאני מעדיף שיכאב לי בשביל להרגיש משהו.
כאן נטמנה שורה עקב התפוגגות מילותיה. שונא שזה קורה.
כאן נרצחה שורה עקב חשש משפיטה.
נגמרו לי המילים, ויש לי עוד מה לומר.
בלאק אאוט.
וכל כך חשוב לי מה יחשבו ולהרשים.
ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב.
אני פשוט אקום ואנקה את החדר.