יש רגעים שאני מצליחה לצאת מעצמי,
מביטה על עצמי עוברת תהליך.
ואלו הרגעים הכי יפים שלי עם עצמי, אני כל כך גאה ואוהבת. אני מחבקת עצמי, ומקרינה את השמחה שבי לבחוץ.
אני הכי יפה במילים של עצמי, הכי יפה ברגעים של עצמי. הכי יפה בחיבוק מוחץ עצמות.
אני חווה קשת רחבה של רגשות שלא מפילים אותי. אני מחייכת. אני צוחקת. אני בוכה. אני חיה
אני חיה את התהליך, אני מודעת לתהליך. ואני מכילה, מכילה כל חלק בי. מכילה את הכאב שבי, מכילה את העצב שבי, מכילה את השמחה ואת התסכול. את הנפילה.
אומרים שאדם נמדד בנפילות שלו. כמה יפות הנפילות, וכמה יפה החמלה שבהם. שעוטפת פיסות נפש בחיבוק עצמי.
הבנתי למה אנשים לא מבינים: כי הם לא צריכים. זה בכל אנחנו. עצמנו, עצמנו ואלוהים.
כמה אני אוהבת אותו, כמה אני מרגישה אותו בכל צעד בדרך שלי. מחבק ואוהב מלמעלה. שולח לי את המסרים הנכונים.
והיום, היום אני מביטה על עצמי עוברת תהליך,
ואני מחייכת ובוכה. בעירבוב קסום.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת