נראה לי יש בי צד נואש לתשומת לב
וזה כן מיוחד כי הנה אני מודה. ועד שאני מודה בזה אני מנסה לא לשנוא ולהרחיק ממני את כל האנשים הטובים שישנם, את כל השירים שלי, את האוכל. אפילו מאוכל אני שואבת אהבה. ואז שנאה.
אם כבר שנאה אז למדתי שזה או לאהוב או לא לאהוב ואין אמצע ואין בערך. ואני לא מחזיקה הרבה זמן בלא לאהוב אנשים שאני אוהבת. אבל הם מעטים והם נדירים והם מחזירים לי אהבה (גם בדרכים מוזרות של תיוגים בדברים שיצחיקו אותי קצת בתוך כל האיכס הזה)
עוד מעט גם משירים אפרד וזה טראגי בדיוק כמו שזה נשמע. בדיוק כמו לשחק תופסת עיוורת ולא רק שלא רואים כלום מתחת לכיסוי עיניים ומתוסכלים ממש ומחפשים בתוך הבית כלום אחד גדול, בסוף נתקעים עם הראש בחלון זכוכית והכל מתנפץ בפרצוף.
תתרמו את האיברים שלי אחרי מותי הלבבי. (אסור. נו)
בתמונה אני עם גרביים וטייץ מזעזעים. סלחו לי זה.המצב. וזה היה ברגע של לעזאזל אחד גדול.
(אין לי איך להעלות תמונה כרגע אז זה המצב. דמיינו אותי עם כל הנל)
וזה כן מיוחד כי הנה אני מודה. ועד שאני מודה בזה אני מנסה לא לשנוא ולהרחיק ממני את כל האנשים הטובים שישנם, את כל השירים שלי, את האוכל. אפילו מאוכל אני שואבת אהבה. ואז שנאה.
אם כבר שנאה אז למדתי שזה או לאהוב או לא לאהוב ואין אמצע ואין בערך. ואני לא מחזיקה הרבה זמן בלא לאהוב אנשים שאני אוהבת. אבל הם מעטים והם נדירים והם מחזירים לי אהבה (גם בדרכים מוזרות של תיוגים בדברים שיצחיקו אותי קצת בתוך כל האיכס הזה)
עוד מעט גם משירים אפרד וזה טראגי בדיוק כמו שזה נשמע. בדיוק כמו לשחק תופסת עיוורת ולא רק שלא רואים כלום מתחת לכיסוי עיניים ומתוסכלים ממש ומחפשים בתוך הבית כלום אחד גדול, בסוף נתקעים עם הראש בחלון זכוכית והכל מתנפץ בפרצוף.
תתרמו את האיברים שלי אחרי מותי הלבבי. (אסור. נו)
בתמונה אני עם גרביים וטייץ מזעזעים. סלחו לי זה.המצב. וזה היה ברגע של לעזאזל אחד גדול.
(אין לי איך להעלות תמונה כרגע אז זה המצב. דמיינו אותי עם כל הנל)
