עכשיו נמצא בבית של אבא. מציאות חדשה על החדשה.
רגיל כל יום לקום מוקדם, מקווה ותיקין לימוד...
עכשיו
קם מאוחר אין מקווה אז נוטל ידיים 40 פעם (יש טיפה הרגשה כמו מקווה חח)
מתפלל בחוץ בכניסה לבית, עם השמש.
והנה.
רק אמרתי מודה אני, כבר מחשבות נכנסות לראש.
יותר נכון להגיד זכרונות.
לא מספיק שלא הצלחתי לישון בלילה של לפני כי הזכרונות תוקפים, אז גם עכשיו?
מנסה להמשיך הלאה ולקרוא בקול רם את המילים של התפילה. מנסה להתרכז בתוכן אבל המחשבה רצה ביל המילים לבין הזכרון.
הזכרון הראשון שעולה זה הזמן שהתפללתי שחרית אצלה במרפסת.
ואז פשוט רצים לי הזכרונות מהרגע הראשון שראיתי אותה ליד שער יפו מחכה לי כי איחרתי קצת, ועד למפגש האחרון שלנו ליד התחנת אוטבוס.
מצליח אכשהו לסיים את התפילה.
וואלה לא אשקר, התפילה הזאת הייתה בכעס על ה' יתברך. כן. כעס.
מה ביקשתי? או שתקרב שתרחיק. אבל לא את מקרב ומרחיק.
רצו ושוב.
טוב. שיהיה
אומר תיקון הכללי, דף יומי, פרקי תהילים שלי עם קבוצה שמסיימים ספר כל יום. לומד קצת על הפ"ש. חברותא בשיחת וידאו.
מוריד את התפילין ומנשק אותם בחוסר כח נפשי.
מחליט שחלאס להיות בטטה, אומרים שספורט עושה טוב גם לגוף אבל גם לנפש. עושה ספורט, מה שאפשרי כמובן בחצר.
אבל וואלה, לא עזר. עדיין מבאוס.
הולך לחדר כי אין תיאבון בכלל. פותח את הפלאפון ומחפש דברים מצחיקים שיצחיקו אותי כדי לצאת מהבור השחור הלא נגמר הזה שנקראת מרה שחורה.
מצליח טיפה, חוזר התיאבון אוכל ארוחת צהריים
כבר מרגישים יותר טוב.
אבא שואל אם אני רוצה ללמוד איתו חברותא.
לא באלי, קשה ללמוד עם אבא, אבל בכל זאת אומר לו יאללה. ומתחילים ללמוד. לא היה כזה נורא..חחח אבל נו שויין
מתפלל מנחה חוזר לחדר בא אולי לנוח טיפה ואז חבר שואל אם רוצה ללמוד.
מה אני אגיד לו לא?
יאללה נלמד.
לומדים ומפה לשם יוצא שמדברים. מדברים ומדברים והזמן עובר ב"ה.
מגיע ערב.
מתפלל ערבית,מנגן קצת
לומד משהו לספירת העומר
ויוצא לסיבוב להתבודד בפארק ליד (מאה מטר מהבית.. כולם להירגע)
הפארק ריק, איזה כיף, אולי מישהו אחד והכלב שלו.
אבך החיסרון בלהיות בעיר בלילה שיש בניינים ואנשים ישנים ואי אפשר לצעוק בקול אז משתמשים בצעקה של הקול דממה דקה כמו שרבינו אומר. שאיש לא ישמע כלל כי אינו מוציא שום קול לחוץ, רק מצייר היטב צעקה במחשבה.
ומדבר ומדבר ומדבר וכועס וצוחק ומתחיל לרקוד.
אבל אז מסיים כי כבר קר ואין לי כח להמשיך. נכנס למיטה.
אולי הפעם אשן מוקדם?
הווו הנה זה. החבר המוכר ולא רצוי
אתם מכירים אותו כבר. הזכרון שמגיע עם חברתו המחשבה.
לא עוזבים. פשוט לא עוזבים ועכשיו מגיעים עוד יותר חזק.
ומתחיל להיות מאוחר בלילה. ואני לא נרדם.ומבקש מה' שרק די. חלאס.. הרי אני עשיתי את שלי... די אתה עשית את מה שעשית וגרמת לזה להסתיים איך שהסתיים. אז מה עכשיו????
אולי יש איזה חבר שער שאני יכול לפרוק.
כן!! הוא ער
ופשוט שופך את ליבי בפנים ובוכה כמו שלא בכיתי המון זמן. כאילו נאגר במשך המון זמן. ופוף נפתח הצינור של הדמעות .
טוב לפחות יש דמעות
ועולה לי מחשבה. אולי לנסות שוב?
אולי לראות מה עובר עליה?
מיותר לומר שנכנסתי לפייסבוק שלה וראיתי את הדברים שהיא כותבת. ופשוט הלב נשבר.
כן
אני עדיין אוהב אותה.
מה אני אעשה. סהכ בן אדם. מאוהב. ואוהב את האחת שחשב שתהיה אישתו. באמת שהכל היה כל כך טוב עד האירוסין. אוף.
נו שויין.
הלילה כנראה אשן מאוחר שוב.
מתעורר מהשעון מעורר עם דמעות בעיניים. כנראה נרדמתי תוך כדי בכי ופשוט לא הפסקתי.
רגיל כל יום לקום מוקדם, מקווה ותיקין לימוד...
עכשיו
קם מאוחר אין מקווה אז נוטל ידיים 40 פעם (יש טיפה הרגשה כמו מקווה חח)
מתפלל בחוץ בכניסה לבית, עם השמש.
והנה.
רק אמרתי מודה אני, כבר מחשבות נכנסות לראש.
יותר נכון להגיד זכרונות.
לא מספיק שלא הצלחתי לישון בלילה של לפני כי הזכרונות תוקפים, אז גם עכשיו?
מנסה להמשיך הלאה ולקרוא בקול רם את המילים של התפילה. מנסה להתרכז בתוכן אבל המחשבה רצה ביל המילים לבין הזכרון.
הזכרון הראשון שעולה זה הזמן שהתפללתי שחרית אצלה במרפסת.
ואז פשוט רצים לי הזכרונות מהרגע הראשון שראיתי אותה ליד שער יפו מחכה לי כי איחרתי קצת, ועד למפגש האחרון שלנו ליד התחנת אוטבוס.
מצליח אכשהו לסיים את התפילה.
וואלה לא אשקר, התפילה הזאת הייתה בכעס על ה' יתברך. כן. כעס.
מה ביקשתי? או שתקרב שתרחיק. אבל לא את מקרב ומרחיק.
רצו ושוב.
טוב. שיהיה
אומר תיקון הכללי, דף יומי, פרקי תהילים שלי עם קבוצה שמסיימים ספר כל יום. לומד קצת על הפ"ש. חברותא בשיחת וידאו.
מוריד את התפילין ומנשק אותם בחוסר כח נפשי.
מחליט שחלאס להיות בטטה, אומרים שספורט עושה טוב גם לגוף אבל גם לנפש. עושה ספורט, מה שאפשרי כמובן בחצר.
אבל וואלה, לא עזר. עדיין מבאוס.
הולך לחדר כי אין תיאבון בכלל. פותח את הפלאפון ומחפש דברים מצחיקים שיצחיקו אותי כדי לצאת מהבור השחור הלא נגמר הזה שנקראת מרה שחורה.
מצליח טיפה, חוזר התיאבון אוכל ארוחת צהריים
כבר מרגישים יותר טוב.
אבא שואל אם אני רוצה ללמוד איתו חברותא.
לא באלי, קשה ללמוד עם אבא, אבל בכל זאת אומר לו יאללה. ומתחילים ללמוד. לא היה כזה נורא..חחח אבל נו שויין
מתפלל מנחה חוזר לחדר בא אולי לנוח טיפה ואז חבר שואל אם רוצה ללמוד.
מה אני אגיד לו לא?
יאללה נלמד.
לומדים ומפה לשם יוצא שמדברים. מדברים ומדברים והזמן עובר ב"ה.
מגיע ערב.
מתפלל ערבית,מנגן קצת
לומד משהו לספירת העומר
ויוצא לסיבוב להתבודד בפארק ליד (מאה מטר מהבית.. כולם להירגע)
הפארק ריק, איזה כיף, אולי מישהו אחד והכלב שלו.
אבך החיסרון בלהיות בעיר בלילה שיש בניינים ואנשים ישנים ואי אפשר לצעוק בקול אז משתמשים בצעקה של הקול דממה דקה כמו שרבינו אומר. שאיש לא ישמע כלל כי אינו מוציא שום קול לחוץ, רק מצייר היטב צעקה במחשבה.
ומדבר ומדבר ומדבר וכועס וצוחק ומתחיל לרקוד.
אבל אז מסיים כי כבר קר ואין לי כח להמשיך. נכנס למיטה.
אולי הפעם אשן מוקדם?
הווו הנה זה. החבר המוכר ולא רצוי
אתם מכירים אותו כבר. הזכרון שמגיע עם חברתו המחשבה.
לא עוזבים. פשוט לא עוזבים ועכשיו מגיעים עוד יותר חזק.
ומתחיל להיות מאוחר בלילה. ואני לא נרדם.ומבקש מה' שרק די. חלאס.. הרי אני עשיתי את שלי... די אתה עשית את מה שעשית וגרמת לזה להסתיים איך שהסתיים. אז מה עכשיו????
אולי יש איזה חבר שער שאני יכול לפרוק.
כן!! הוא ער
ופשוט שופך את ליבי בפנים ובוכה כמו שלא בכיתי המון זמן. כאילו נאגר במשך המון זמן. ופוף נפתח הצינור של הדמעות .
טוב לפחות יש דמעות
ועולה לי מחשבה. אולי לנסות שוב?
אולי לראות מה עובר עליה?
מיותר לומר שנכנסתי לפייסבוק שלה וראיתי את הדברים שהיא כותבת. ופשוט הלב נשבר.
כן
אני עדיין אוהב אותה.
מה אני אעשה. סהכ בן אדם. מאוהב. ואוהב את האחת שחשב שתהיה אישתו. באמת שהכל היה כל כך טוב עד האירוסין. אוף.
נו שויין.
הלילה כנראה אשן מאוחר שוב.
מתעורר מהשעון מעורר עם דמעות בעיניים. כנראה נרדמתי תוך כדי בכי ופשוט לא הפסקתי.
