שלום רב לכולם
כולם מסתמא מכירים את הביטוי ולאו דווקא בהקשר התלמודי שלו, שהוא המקור.
התרגום המילולי של הביטוי הוא: "הייתי אומר".
בדר"כ הגמרא משתמשת בביטוי כשהיא רוצה להסביר מה החידוש שטמון בדברי המשנה (או האמורא), ואומרת שלולא דברי המשנה הייתי אומר כך וכך, והמשנה חידשה שאין זה נכון.
אולם, מקובל בקרב הלומדים להשתמש בביטוי זה דווקא לגבי השלב שבו הגמרא עצמה באמת מבינה באופן מסויים, ולאחר מכן דוחה את אותה הבנה או הנחה. (למרות שבמקרים כאלו הגמרא לא משתמשת במילים אלו).
א"כ, "הווה אמינא" (או הו"א בר"ת) משמש כביטוי להבנה שנדחתה.
לשם מה נכתבה בתלמוד ההוה אמינא?
מלבד שכך הוא סגנון הכתיבה תלמודי, המתאר את השתלשלות הדיון כולו, גם יש הרבה מה ללמוד מההוה אמינות למרות שהן נדחות. משום שעצם זה שהיה לגמרא מקום לחשוב כך, מלמד שהבנה זו אינה מופרכת לחלוטין, ויותר מכך, זוהי בעצם ההבנה הבסיסית, שלולא היתה סיבה שמורה שאינה נכונה, כך היה ראוי להבין.
מלבד זאת, הרבה פעמים ההו"א נדחית מסיבה צדדית או נקודתית, אבל ההגיון שעומד בבסיס ההו"א הוא נכון, אלא שבמקרה המסוים ההוא אין נכון ליישם את אותו עיקרון. לכן חלק מניתוח הסוגיה הוא הבחינה מהי הטעות בהו"א? מה נכון ומה לא נכון בה?
דוגמה:
גמרא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כט ע"ב) מביאה ברייתא האומרת:
"השואל ספר תורה מחבירו, הרי זה לא ישאילנו לאחר".
ושואלת הגמרא, מדוע דין זה נאמר רק לגבי ס"ת, הרי הוא הדין לכל דבר, שכן אמר ריש לקיש:
"אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר"?
עונה הגמרא, שבס"ת יש חידוש מיוחד בזה שאסור לשואל להשאילו לאדם אחר, שמא תאמר "נוח לו לאדם שתיעשה מצווה בממונו", וכיוון שהלימוד בס"ת הוא מצווה, הבעלים מסתמא מסכים שהשואל ישאילנו לאחר שילמד בו -
"קא משמע לן" -בא [התנא] והשמיע לנו (תרגום), שאין לומר כן, אלא אע"פ שמדובר במצווה, אסור להשאיל.
וכאן הלומד שואל את עצמו: מה חידש התנא ב"קא משמע לן"? מה בדיוק הוא השמיע לנו?
האם שלא נוח לאדם שתיעשה מצווה בממונו (יותר מכל שימוש אחר)?
או שדווקא נוח לו, אבל בכל זאת אי אפשר לסמוך על זה כי עדיין לא היה רוצה שתשאיל הס"ת לאדם שאולי אינו סומך עליו?
ואולי דווקא אפשר לסמוך על הסברה הזו, ורק לגבי ס"ת לא סומכים עליה, בגלל שהוא יקר מאוד?
ואולי דווקא בס"ת לא, בגלל שהוא עשוי להיקרע, ולא בגלל שהוא יקר?
וכמובן להבנת מסקנת הגמרא יש השפעה עצומה על פסיקת ההלכה:
האם מותר להשתמש בחפץ של חבר ללא ידיעתו, בהנחה שמסכים? ומה הדין בספר קודש, שמשמש למצווה? ומה הדין בשימוש למצווה שאינו ספר קודש - תפילין, טלית, אתרוג? האם זה משנה אם החפץ יקר או לא? רגיש או לא?
כל זה תלוי איך נבין את ההווה אמינא והדחייה שלה, מהו הפרט הלא נכון בהוה אמינא, ומהם שאר הפרטים הנכונים.
אחרונים כמו ר' חיים ור' שמעון הרבה פעמים משתמשים בהוה אמינות כדי לבסס סברות שהם מחדשים, ומסבירים שאע"פ שההו"א נדחתה, אין זה מפני שהיא משוללת יסוד, אלא שאע"פ שהיא נכונה ביסודה מכל מקום באותו מקרה שעליו דובר, יש סיבה נקודתית שאי אפשר להשתמש בסברה זו.
וידועים דברי בעל השל"ה שגם על דרך הנסתר אין בתלמוד דבר שנכתב ללא צורך, ובכל משפט שבו ישנה משמעות רוחנית, גם אם על דרך הפשט הוא נראה כמיותר.
ובשולי הדברים, אפשר גם לקחת מזה מסר לחיים. יש לכל אחד הרבה נסיונות ומעשים שלמפרע נראה לנו שהיו מיותרים או מוטעים וכד', וצריך לזכור שכל "הווה אמינא" שהקב"ה שתל לנו בחיים, יש לה תפקיד ומטרה, ויש לה מקום משלה בהשתלשלות מקרי החיים, ובסופו של דבר הכל מקדם אותנו. הדברים ידועים, ופשוטים 'על הנייר', החכמה היא לזכור אותם ולהשתמש בהם בזמן אמת.
קיץ בריא!
@איכה@אילת השחר@חיות צבעונית@בת של השם@הודעה@(אהבת עולם)@ברוקולי@בסדר גמור@יהיה בסדר....@דאגני
