התשובה, לגביי לפחות, היא לא. העניין הוא למצוא איזון.
הוכחתי לעצמי שאני יכולה. ראיתי את היתרונות בלא להיות כאן בכלל.
אני עוד לא במקום שזה עוזר לי.

אחד מהשניים: או שאמצא את המסגרת הזו (התנדבות? עבודה קטנה? מפגשים כלשהם?) או שאצליח להחזיר למסלול את הנוכחות שלי בקבוצה הספציפית ההיא. כרגע אני עובדת במקביל על שניהם, אבל הקורונה קצת תוקעת את זה.
אולי בגלל זה מתאים לחזור, לפחות לתקופה קצרה.

זה לא נעים לדבר בלי שישמעו באמת וזה בטח לא נעים להיות לבד ולראות את זה יום יום, אבל הניסיון שלי אומר שלא לדבר בכלל במשך תקופה ארוכה עושה רע מאוד. צריך לדבר. צריך לכתוב. צריך לתרגם למילים את המחשבות והמסקנות שאני מגיעה אליהן. לא רק כדי שלא יילכו לאיבוד, אלא כדי לייצר להם גבולות ברורים.

הרי ברור שצריך גבולות. אין דבר שלא צריך להגביל. וגבולות יש להם נטייה להיטשטש, לכן צריך להגדיר אותם היטב, כמו חוקים. בניגוד לחוקים, לגבולות עצמיים אין רשות חיצונית שתאכוף אותם, לכן כשאנחנו מגדירים אותם הם אמיתיים לנו, אנחנו לא מנסים למתוח גבולות או לרופף מגבלות. אנחנו מנסים להיות אותנטיים לצרכים שלנו.

הבסיס חייב להיות מחשבה, או לכל הפחות מרחב אישי כלשהו. יש ברכה בדברים לא ציבוריים. זה ככה. כשלא מדברים על זה, יש יותר כוח להתמיד.
אבל לא לנצח. מתישהו הדברים צריכים לצאת כדי לקבל ממשות בעולם. אנחנו חיים באופן כזה שאישור חברתי נותן כוח, ויותר מכוח הוא נותן אישור קיומי.
זה נשמע מבאס או מכעיס, אבל זה ככה. אחרי שהבססנו עם עצמנו במחשבות שלנו, אנחנו רוצים להוציא אותן החוצה ולשתף אותן כי האישור של הסביבה מחזק אותנו. הוא גורם לנו להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, ואי אפשר לחיות בלי להיות חלק ממשהו גדול יותר.

אפילו התעלמות היא אישור חברתי. קראתי, הבנתי מה את אומרת ולא הגבתי על זה. לא עשיתי לייק. וכמובן תגובה שלילית: זה הכעיס אותי, שיעמם, העלה בי התנגדות, הגעיל אותי.
אבל זו תגובה. זה אישור לקיום שלי. זה הכללה שלי בעולם. זה מקום. וכיוון שאחרים לא מחליטים עליי, מספיק לי האישור שאני קיימת. משם אני אחליט איפה אני רוצה להיות.
התעלמות היא אחרת, אבל אנחנו לא יכולים למדוד אותה. כמעט אף פעם לא. אי אפשר לדעת מי קרא או למה לא הגיבו.
ובכל זאת היא אישור לקיום שלנו, כי עצם הקריאה היא לקיחה בחשבון. במשך שנים ארוכות ניתחתי התייחסויות על פי צורות התעלמות. הן מגוונות כל כך, השתיקות.
לא כולם יודעים להבחין ביניהן, אני כן. לפעמים זה מכאיב, לפעמים בדיוק להפך.

לקחתי לי חצי שנה לחשוב עם עצמי. הגעתי למסקנות נהדרות. התקדמתי. אפשר לומר שרצתי קדימה. אי אפשר להשוות בכלל בין איפה שאני היום ובין איפה שהייתי לפני שנה, שלא לדבר על לפני כן.
ועדיין יש כל מיני חוסרים. ככה זה בחיים, וזה בסדר. גם בלי קעקוע שיגיד לי להמשיך ללכת אני יודעת לעשות את זה, ולעצור לנוח כשצריך.
ועכשיו אני יודעת לעצור רגע, להסתכל מסביב ולהגיד: אני צריכה לדבר. אני צריכה שיקראו ויענו לי. אני צריכה להרגיש אדם גם מחוץ למרחב שלי עם עצמי או עם המשפחה שלי.
וחקרתי את הגבולות שלי, אני מכירה את עצמי טוב יותר. זה יעזור לי להישאר בתחום שלי בלי לפגוע או להיפגע בעז"ה ובתשומת לב.