באסה.

 

אבל הרי העבוידה שלנו לא תלויה בכלל במה שעושים אחרים, יותר מזה, העבוידה שלנו לא להיות תלוים כלל באחרי (כאן באים בעיקר ציטוטי רמב"ם, אבל גם "הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כ"א באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני" מאורות התשובה ט).

 

ויותר מזה, הרי כל זמן שאנשים מוצאים משהו בהחוץ, אז סימן שיש איזה אור, איזו מתיקות, איזו חמדה, שעוד לא חשפנו את מקורה בקודש והטוב, אז מה ייפלא שאנשים נוהים למצוא אותה בהחוץ?

ואם כן, הרי שעלינו רק לעבוד יותר קשה ולהופיע מתוך הקודש כל תוכן חיובי וכל חמדה. ואז ממילא כבר אף אחד לא יטה עין לחפש משהו אחר במקום אחר. (וכמעט אפשר לומר לשאנחנו חיים להודות למי שחושפים לנו את האינדיקציות לעבודה הנוספת המוטלת על כתפינו).

 

 

 

(וכמובן שהצדיקים משתוקקים לתשובת הכלל תדיר, ורודפים לזכות לחיביא כמאן דרדיף בתר חייא, ובטח מי שרחוק מגדר חיביא, ושייך גם בלא תתעלם, אבל זו לא רדיפה מלחמתית, כי זה לא עובד ככה).

אבל, יש בחינה שבעצם קיימות הרע אי אפשר לחיות בשלמות. ו רוצים לחיות, לעבוד את ד' יתברך, להשתלם בזה.

גם, כפשוטו, בפועל זה עדיין משפיע עליי לרעה.

 

אבל זה לא שבהכרח מיד ידוע כשכבר אין, הרב אשכנזי עלה מתישהו לארץ בסופו של דבר,

ודאי, ודאי, עליית הדורות, רב צדוק ברסיסי לילה, אבל יש גם סור מרע.

 

 

 

(לפעמים גם מלחמה והוקעה נדרשת, ועכ"פ גם צדיקים נדרשים)

אני קצת מתעלם מהבחינה של שנאת הרע על כל היבטיה..

 

אבל באמת הרבה יותר חסרים לנו הצדיקים מגביהי הקומה.

ובאמת המצב שלנו בשפל נורא ואיום כשחושבים על זה באמת. אין עוד נביא! ולא איתנו יודע עד מה!

אז מה הפלא בכלל שדברים אחרים קורצים לאנשים?

(וכידוע בגלל זה מצוות תוכחה לא נוהגת כיום, והחזו"א, לא הרב זצ"ל, אמר שהיום לא שייך דין מורידין ואין מעלין).

 

אז נכון, הקלקולים בסביבתנו מנמיכים ופוגעים גם בנו. אבל אני חושב שהכעס על הרע הזה שגורר אותי למטה צריך להירתם לדרבון נוסף להתעלות ולהתקדש, כדי להגיע באמת לגובה הנכסף, שכשאהיה בו אף אחד לא יעלה על הדעת לעשות כאלה דברים לידי. איך אומר בוצר? שיכירו וידעו כל העולם!

 

(מה רצית להביא מהחכם מניטו ז"ל?) 

*עוד אין נביא. לפחות לא בדיבור מוחשי. (זאת אומרת, מוחשי, כן; דיבור, לא.)

לא יודעת אם יש בחינה של לומר כעס, לכאורה זה דומה יותר לעצב ולריחוק (לא מהאדם, מהמעשה). אתה כועס על משהו/מישהו כי אתה מקנא בו, שואף א-ליו, ו אממ לא נראה לי שזה המצב. זאת אומרת, לא אכפת לי מהמעשה מצד המעשה עצמו ועיקרו, הוא לאו דווקא שלילי, ולהפך, הוא חיובי ממש. פשוט הכלים שבהם הוא מתבטא, ובדרך בה הוא משפיע על העולם, זה לטובה נסתרת.
לאו דווקא לידי, ליד השכינה שלא גלתה מעולם, ועתידה אי וכו.


(מספרים שהתלבט האם לעלות לארץ או לא, זא מבחינת העלאת ניצוצות וכו, בסוף נשאר בצרפת זמן מה ולאחר מכן עלה לארץ. ועדיין יש י'הודים בצרפת ותח גדולים)

על הרע אנחנו לא כועסים את הרע אנחנו לא שונאים? את עצם מציאות הרע? זה לא רק ריחוק, זה רצון לבער.

 

בכל אופן, ודאי שלא רק לידי, זה מה שנקרא בלע"ז תכנית-שלבים.

 

 

טוב זה עניין אחר לכאו'. ההבדל בין בירור ניצוצות להעלאת עולמות, שתיהן עבודות שונות מאוד ממלחמה ישירה ברע.

אחרת הוא היה יוצא לשרוף כנסיות בצרפת...

נכון, אבל, למעשה.

לא נראה לי שזה כעס, זאת קנאה, אז קנאה עליו ולא בו. מאהבת ד' יתברך

לא נראה לי שהאדם הפרטי הוא שלב אידיא-לי, זא אולי קבוצת אבל לא בבודד.

לא נראה לי שהנצרות היא היו המרכזי על הפצת תודעת ד' בעולם. אפשר להסתכל מהאחוזים בבני נוח, לכאורה הם יותר

אין עדיין נביאים היום. אבל זה יעד אפשרי אם ממש נרצה ונסכים לעבוד בתכנית ארוכת טווח.

 

מקבל.

 

תמיד טוב לעבוד את ה' ביחד. אבל תמיד יש גם עבודה פרטית ממש.

בסוף זה דברים שצריכים להתקיים זה לצד זה, ולהשפיע זה על זה.

 

לא הבנתי.

אשכרה.

קפוץ לי