אני חושב שאז למדנו שבועות ונדרים:
הזמן התחיל בדיוק ביום ראשון, נכנסתי לבית מדרש עם תחושות אימביוולנטיות מעט, מצד אחד התרגשות גדולה לקראת התחלה של זמן חדש ומצד שני פחד מעולם לא מוכר, עולם חדש לגמרי, בעל נושאים לא מוכרים, נושא שהוא אימננטי לשאר הלימוד, עולם ההפלאה. בקיצור פחד והתרגשות שימשו בי בערבוביה.
***
יום שלישי 8ורבע בבוקר ואני כבר מתמקם במקומי, עומד שעון על הסטנדר בקידמת בית המדרש, השיעור הראשון של הזמן יחל רק בעוד רבע שעה ואפשר לחתוך את הדממה שבבית המדרש בסכין, הבית מדרש מתמלא במהירות ועוד לפני שמונה וחצי הוא כבר הומה אדם נשאר רק להתחיל את שיעור הפתיחה.
***
"אדם כי יפליא לנדור נדר לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" האדם נשבע וחייב לעמוד בדיבורו, חייב לקיים את שהבטיח. אם לא קיים את הנדר הוא חייב קרבן או מלקות. עד כאן הדברים פשוטים ואז מרעים הראש ישיבה בקולו ושואל למה השבוע עובדת? ניתן לומר שני הסברים מרכזיים, ראשית האדם נשבע בשם השם ומערב את הקב"ה בנדר, עירוב זה מאפשר נתינת תוקף לדיבור, אולם יש אפשרות שניה, הדיבור עובד כי לדיבור יש כוח, יש לדיבור חשיבות, אדם צריך לשים לב מה הוא אומר ולדעת שלכל מילה ומשפט יש משמעות. על פי זה מובן למה יש חיוב האדם מבזה את עצמו בכך שלא מאמין בעצמו ובעצם מזלזל בבריות.
***
בשמינית באלון מורה על כל כיתה היה מוטל לארגן ארוחת בוקר בראש חודש פעם בשנה, ראש חודש אייר היה תורנו לארגן. היינו מבסוטים מהארגון ואיך שהתנהלה הארוחה, הוצאתי בהיסח הדעת את הפלאפון מהכיס, ההודעה למעלה הייתה התראה מערוץ 7, הרב אהרן ליכטנשטיין נפטר. נסעתי ללוויה ושם החלטתי שבמקום בו הוא לימד אני אלמד. רק שלושה ימים קודם לכן דיברתי עם אחראי הקבלה בישיבה אולי בעל אופי שונה מרוב החבר'ה הם עירוניסטים ולא חברתיים, הוא אמנם הרגיע אותי אבל אמר לי שההחלטה שלי , אבל לא השתכנעתי כל כך, באותו יום של הלוויה כבר הגשתי את טפסי ההרשמה - במקום בו הוא לימד שם אני אלמד.
***
"אדם כי יפליא לנדור נדר לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". הבן של הרב אהרן מעביר שיעור כללי ואי אפשר שלא לחשוב על האבא, הרב, שלא זכיתי להכיר ולא זכיתי ללמוד אצלו, תורתו השתמרה בנו והוא אחראי באופן ישיר לכל לימודי בישיבה אבל הוא איננו. הרב שכל מילה שהוציא מהפה הייתה שקולה ומדודה שלא ניתנת לפרשנות לשני צדדים אלא זוהרת ומאירה. הרב שעולם ההפלאה ומשמעות הדיבור נכתב עליו איננו. והנה אנחנו לומדים בישיבה - אותו, את חשיבות במילים ודיוקם ואת העובדה שמילים נותנות תוקף להתחייבות. כבר שנתיים הוא איננו והלב עוד מדי פעם מדמיין את דמותו שראיתי רק בשבו"ש. מדמיין את מבטו הטוב ורק שואל למה לא הייתי פה שנה אחת לפני.
***
ת.נ.צ.ב.ה
