אָמַר: לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר אֵיזֶה דִבּוּר לְאֵיזֶה אָדָם, וְאֵין הַדִּבּוּר עֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ עַד לִזְמַן רָחוֹק, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ כְּשֶׁנֹּתְנִין אֵיזֶה סַמִּים לִרְפוּאָה, לִפְעָמִים הַסַּם עֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ וּמוֹעִיל מִיָּד, וְלִפְעָמִים צָרִיךְ הַסַּם לִשְׁהוֹת בְּתוֹךְ הָאָדָם אֵיזֶה זְמַן, וְאַחַר-כָּךְ הוּא עֹשֶׂה פְּעֻלָּתוֹ. כְּמוֹ כֵן יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר שֶׁהֵם מֻנָּחִים אֵצֶל הָאָדָם וְאֵינָם מְעוֹרְרִים אוֹתוֹ עַד לִזְמַן רָחוֹק - אֲבָל סוֹף-כָּל-סוֹף יַעֲשֶׂה הַדִּבּוּר פְּעֻלָּתוֹ וְיוֹעִיל בְּוַדָּאי.
(שיחות הר"ן, ר"ז)
