אני עומדת חסרת אונים מול היום הזה.
תכננתי ליסוע לים, לשבת על החוף ולהתנתק מהכל. לא לחשוב על שכול, לא לחשוב על מה שאיבדתי. רק לברוח מהמציאות הזו ששואבת אותי עמוק אליה בלי לשים לב אפילו. במקום זה אני אשאר בבית, ארעד בצפירה, אהנהן לאבא ואמא שאני בסדר, וכלום לא קרה ולא קורה, ואמות מבפנים לאט אבל בטוח. אני אף פעם לא יודעת מה עושים ביום הזה. שנה אחת ישנתי עד מאוחר ולמדתי למתכונת או בגרות, שנה אחרת התפרקתי בידיים של חברה באולפנא, שנה אחת הייתי בהר הרצל. ומכל דבר כזה רק רציתי לא להיות ביום הזיכרון הבא, רק לא להרגיש שוב את כל הכאב הזה שמורגש כל יום אבל מתעצם קצת כי יש אישור מהסביבה לכאוב, יש אישור להתאבל ולזכור. לא משנה אם אני זוכרת אותם כל יום כל היום, שזה נהיה חלק בלתי נפרד מהיום שלי.
(אולי מה שהכי חסר לי השנה זה חיבוק, עוטף כזה שיהיה אפשר לרגע להרגיש מוגן ושמישהו חולק איתך את הכאב הזה. אבל תמיד הייתי לבד איתו, ואשאר לבד איתו. ההרגשה של השותפות בכאב היא רק אשליה, לעולם לא יצליחו להבין.)
אני מפחדת מלחשוב, מפחדת מללכת לישון. מפחדת מהמפגש הזה עם תמונות וקולות שצפים שוב.
תכננתי ליסוע לים, לשבת על החוף ולהתנתק מהכל. לא לחשוב על שכול, לא לחשוב על מה שאיבדתי. רק לברוח מהמציאות הזו ששואבת אותי עמוק אליה בלי לשים לב אפילו. במקום זה אני אשאר בבית, ארעד בצפירה, אהנהן לאבא ואמא שאני בסדר, וכלום לא קרה ולא קורה, ואמות מבפנים לאט אבל בטוח. אני אף פעם לא יודעת מה עושים ביום הזה. שנה אחת ישנתי עד מאוחר ולמדתי למתכונת או בגרות, שנה אחרת התפרקתי בידיים של חברה באולפנא, שנה אחת הייתי בהר הרצל. ומכל דבר כזה רק רציתי לא להיות ביום הזיכרון הבא, רק לא להרגיש שוב את כל הכאב הזה שמורגש כל יום אבל מתעצם קצת כי יש אישור מהסביבה לכאוב, יש אישור להתאבל ולזכור. לא משנה אם אני זוכרת אותם כל יום כל היום, שזה נהיה חלק בלתי נפרד מהיום שלי.
(אולי מה שהכי חסר לי השנה זה חיבוק, עוטף כזה שיהיה אפשר לרגע להרגיש מוגן ושמישהו חולק איתך את הכאב הזה. אבל תמיד הייתי לבד איתו, ואשאר לבד איתו. ההרגשה של השותפות בכאב היא רק אשליה, לעולם לא יצליחו להבין.)
אני מפחדת מלחשוב, מפחדת מללכת לישון. מפחדת מהמפגש הזה עם תמונות וקולות שצפים שוב.
,