בבוקר של עצמאות הלכתי לעיר העתיקה. קפצתי קצת לישיבת הר הבית, ובעיקר להר. ואז הלכתי לכיכר החורבה. מישיבת הכותל הגיעו ושרו הלל. שרו הלל במנגינות של הילדות שלי. זא הגיוני, חוצניקים, אבל.
אח"כ הלכתי לרכבת הקלה. צריך להגיע הביתה איכשהו. התחייבתי להגיע עד ארבע אז לא יכולתי להשאר לעליית צהריים. התחלתי לראות בדרך את החידון. יותר מדי אנשים מוכרים. אבל בעיקר נאומים.
מפה לשם עד שהגעתי הביתה גיליתי שמשום מה גם המשפחה שלי רואה אותו. התנחלתי איתם. הי'ה נורא משעשע. אמרתי לאח שלי שהתשובות כתובות על השלטים של המועמדים ואפשר לקרוא רק עם משקפיים. לראי'ה, אמרתי לו כל פעם מה רשום שהתשובה. הוא זרם איתי לעשרים דקות ואז החזיר את המשקפיים שלו לעיניים. אופס.
הלכנו לסבא וסבתא. עשו ארוחה בשרית. זאת היתה התקופה בה נטיתי לצמחונות אבל עדיין לא העזתי להצהיר בקול. בסוף ישבתי ואכלתי איתם.
*
מה זאת אומרת לא העזתי להצהיר בקול. אף פעם לא העזתי להצהיר בקול. אפשר לומר שהרב הצהיר בשבילי. לא משנה. סיפור משעשע. נו, לפחות עכשיו יודעים. מפה לשם, עד שהספקתי ללכת לאכול ארוחת צהריים [אוף. אמרתי שא-לך מוקדם יותר ובסוף הלכתי רק עכשיו] אכלתי כ מראה בשרי עם חלבי. אחותי אמרה שהלוואי והי'ה אפשר לבשל ככה בחופשיות. לא עניתי לה.
גם השנה יש יותר מדי אנשים מוכרים בחידון. אני צריכה להפסיק להכיר חידוניסטים. זה תמיד מעורר בי את הרצון להתחדנסט, ואין לי שאיפה כזאת. ולהפך. אני צריכה ללמוד תנ"ך. יותר מדי זמן שלא פתחתי את התנך שלי. אולי כי הוא נשאר בירושלים ואני בקצה מערב, אבל בפועל, צריך ללמוד. ואי אפשר בלעדיו. ובלי הסימונים שלו. בעצם איתם אפשר לטעון שחיצונית אני חידוניסטית. אוי וי. צריך ללמוד.
לא הייתי בהר כבר, חודש, חודשיים כמעט. קשה לי. כן, קרה שהתרחקתי לחודש וקצת יותר. בא-לול למשל. קשה לעלות בא-לול. יש מספיק קדושה באוויר ואפשר לרעוד סתם מהליכה ברחוב, אם עולים להר אז אה... בכלל. ביום כיפור כשהתפללנו במחכמה אז כל ערבית השתגעתי בשקט, בפנים בחוץ, מכורים לקדושה אבל צריכים גם להתקיים בעולם הזה. מסכנה הרבנית, חלפתי לה מול העיניים כ"כ הרבה פעמים. בשחרית כבר באתי מוכנה והתפללתי בחוץ. שועשעתי קצת כששא-לו אותי אח"כ על ההשתווי'ה בתפילה. מה, זה מחוץ להר, "בכותל". נפלאות כיסוי הראש.
*
שנה שעברה ראיתי לרגע ושניים את המבט של הרב, והייתי בהר ד'. אחרת איך קמים משבוע של כ"ז בניסן ויום הזיכרון.
איך קמים?
אח"כ הלכתי לרכבת הקלה. צריך להגיע הביתה איכשהו. התחייבתי להגיע עד ארבע אז לא יכולתי להשאר לעליית צהריים. התחלתי לראות בדרך את החידון. יותר מדי אנשים מוכרים. אבל בעיקר נאומים.
מפה לשם עד שהגעתי הביתה גיליתי שמשום מה גם המשפחה שלי רואה אותו. התנחלתי איתם. הי'ה נורא משעשע. אמרתי לאח שלי שהתשובות כתובות על השלטים של המועמדים ואפשר לקרוא רק עם משקפיים. לראי'ה, אמרתי לו כל פעם מה רשום שהתשובה. הוא זרם איתי לעשרים דקות ואז החזיר את המשקפיים שלו לעיניים. אופס.
הלכנו לסבא וסבתא. עשו ארוחה בשרית. זאת היתה התקופה בה נטיתי לצמחונות אבל עדיין לא העזתי להצהיר בקול. בסוף ישבתי ואכלתי איתם.
*
מה זאת אומרת לא העזתי להצהיר בקול. אף פעם לא העזתי להצהיר בקול. אפשר לומר שהרב הצהיר בשבילי. לא משנה. סיפור משעשע. נו, לפחות עכשיו יודעים. מפה לשם, עד שהספקתי ללכת לאכול ארוחת צהריים [אוף. אמרתי שא-לך מוקדם יותר ובסוף הלכתי רק עכשיו] אכלתי כ מראה בשרי עם חלבי. אחותי אמרה שהלוואי והי'ה אפשר לבשל ככה בחופשיות. לא עניתי לה.
גם השנה יש יותר מדי אנשים מוכרים בחידון. אני צריכה להפסיק להכיר חידוניסטים. זה תמיד מעורר בי את הרצון להתחדנסט, ואין לי שאיפה כזאת. ולהפך. אני צריכה ללמוד תנ"ך. יותר מדי זמן שלא פתחתי את התנך שלי. אולי כי הוא נשאר בירושלים ואני בקצה מערב, אבל בפועל, צריך ללמוד. ואי אפשר בלעדיו. ובלי הסימונים שלו. בעצם איתם אפשר לטעון שחיצונית אני חידוניסטית. אוי וי. צריך ללמוד.
לא הייתי בהר כבר, חודש, חודשיים כמעט. קשה לי. כן, קרה שהתרחקתי לחודש וקצת יותר. בא-לול למשל. קשה לעלות בא-לול. יש מספיק קדושה באוויר ואפשר לרעוד סתם מהליכה ברחוב, אם עולים להר אז אה... בכלל. ביום כיפור כשהתפללנו במחכמה אז כל ערבית השתגעתי בשקט, בפנים בחוץ, מכורים לקדושה אבל צריכים גם להתקיים בעולם הזה. מסכנה הרבנית, חלפתי לה מול העיניים כ"כ הרבה פעמים. בשחרית כבר באתי מוכנה והתפללתי בחוץ. שועשעתי קצת כששא-לו אותי אח"כ על ההשתווי'ה בתפילה. מה, זה מחוץ להר, "בכותל". נפלאות כיסוי הראש.
*
שנה שעברה ראיתי לרגע ושניים את המבט של הרב, והייתי בהר ד'. אחרת איך קמים משבוע של כ"ז בניסן ויום הזיכרון.
איך קמים?
- לקראת נישואין וזוגיות