נושא כבד - ראו הוזהרתםפשוט אני..

לפני הכל:

יש כאן סיפור כואב עם טריגרים של פגיעה עצמית וניסיון התאבדות. אם הנושאים האלה לא פשוטים עבורך - בבקשה אל תמשיך לקרוא.

 

לפני כשנתיים, החלטתי לכתוב בדף וידויים קטן בפייסבוק על מה שקרה לי בישיבה התיכונית.

בלי שבכלל רציתי, אנשים התחילו לשתף את הפוסט הזה עוד ועוד. מאות תגובות, עשרות רבות של שיתופים, ואז "סטטוסים מצייצים" החליטו לשתף - מה שבכלל עורר הדים.

 

אברי גלעד ביקש לראיין אותי בתוכנית שלו, אך סירבתי והסכמתי רק לדבר אתו בקצרה בטלפון (עם התחייבות שהוא לא מקליט ולא עושה בזה שום שימוש).

 

לא הייתי מוכן כלל לכל החשיפה הזאת. תכננתי לשתף קבוצה קטנה של אנשים, ופתאום מדברים עלי ועל הכאבים שלי בתקשורת, בצורה הכי פומבית.

 

הפומביות הזאת גרמה לי לברוח מהנושא הזה, לנסות שוב לעקור את הזכרונות, ולהמשיך הלאה בחיים.

 

כעת, כשנתיים אחרי, אני רוצה לשתף כאן בפורום דתי (בתקווה שהפעם זה ישאר בגבול הטוב של הפורום) את מה שעבר עלי. אני מקווה מאוד שזה יועיל לכמה שיותר אנשים, כי הניסיון שלי יכול להציל אנשים.

 

ממרחק הזמן, אני בהחלט לא בסטייט אוף מיינד של לגרום למהומה, או לחפש אשמים ולתלות אותם בכיכר העיר. 

אני בסך הכל רוצה להפחית סבל בעולם, ומי שמכיר אותי (כמה כאן בפורום וגם כמה רבנים גדולים וידועים, ובעיקר אשתי האהובה) יודע שאני מבין דבר או שניים בסבל...

 

וכך כתבתי:

 

אני שומע כאן קצת רחש-בחש בנושא טיפולי המרה, אז אני רוצה לתרום לדיון את השנקל שלי.

מכיוון שהשנקל הזה נקנה בדם, חשוב שכל מי ששוקל זאת - יקרא את מה שעבר עלי.

זה ארוך, אני יודע. וכל שורה שאני כותב כאן פותחת את הצלקת בנשמה שלי קצת יותר עמוק, שורטת בבשר החי. אז בבקשה, אם את/ה מתכנן/ת ללכת לטיפול כזה, תקרא/י הכל.

 

בכתה ט', מבויש ומפוחד, סיפרתי לחברי הטוב ביותר על נטייתי המינית. חסכתי ממנו בשלב הזה את העובדה שאני מאוהב בו, ברמה של פרפרים בבטן בכל פעם שהוא התקרב אלי. החבר שכנע אותי שכדאי לספר לרב, כדי שיהיה גם "מבוגר אחראי" בסיפור הזה, שיידע מה לעשות. הסכמתי.

 

הרב אמר שישנו פסיכולוג אחד, שידוע כמי שמסוגל לטפל במקרים כאלה. הוא אמר שעם טיפול נכון, כל הסיפור הזה יהיה מאחורי. ותאמינו לי, כשאתה נער בן 15 שבטוח שמובטח לו גיהינום - אתה לא בודק יותר מדי, אלא פשוט שמח על ההזדמנות להפסיק להיות הומו.

הלכתי אל הפסיכולוג ברגל, מרחק 40 דקות בערך מהישיבה שלי. כשהגעתי אליו, והתיישבתי בקליניקה שלו, ראיתי מולי יהודי מבוגר מאוד, עם מבטא אמריקאי כבד. ניכר עליו שהוא די מתאמץ בשביל לדבר בעברית. הוא ראה שאני קצת מזיע מהדרך הארוכה, והציע לי כוס מים קרים.

זה המקום להזכיר: לא מדובר בשרלטן. הוא היה ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, על קירות הקליניקה היו תלויות תעודות ההסמכה שלו מאוניברסיטאות בארצות הברית, וגם הרישיון הישראלי לעסוק בפסיכולוגיה.

טוב, אני מתיישב על הכורסא מולו, כולי נבוך מהסיטואציה שאני הולך לדבר עם בן אדם זר על הדברים הכי אישיים שלי. אבל אם זה מה שצריך לעשות בשביל להשתנות - אז יאללה. בעז"ה יהיה טוב.

 

"תגיד לי", פתח הפסיכולוג ואמר. "אם לא הייתי מציע לך כוס מים קרים כשהגעת אלי, אבל היית מאוד צמא, היית מבקש ממני מים?"

"בוודאי", עניתי לו, לא מבין לאן הוא חותר.

"אתה רואה? זו תכונה גברית! אתה צריך להזכיר לעצמך שיש לך תכונות גבריות!

ותגיד לי, אם הייתי שואל אותך אם לדעתך הקליניקה שלי יפה, ולדעתך היא לא יפה, מה היית עונה לי?"

"הייתי עונה את האמת, שהיא לא יפה..." (בחיים לא הייתי אומר את זה, אבל שיקרתי לו כי הבנתי לאן הוא חותר).

"מעולה! רואה? גם זו תכונה גברית! אתה צריך להזכיר לעצמך שיש לך תכונות גבריות!".

 

עכשיו, תבינו. יש אנשים עם חוסר ביטחון בנוגע לגבריות שלהם. זה יכול לבוא עם או בלי קשר לנטייה מינית, לזהות מגדרית וכו'. אני ממש לא הייתי אחד מהם. הייתי חברותי מאוד, השפיץ שבחבורה, מעולם לא הרגשתי שום בעיה עם הגבריות שלי. אבל הפסיכולוג הזה אפילו לא ניסה לברר. הוא לא שאל עלי, לא התעניין בכלל מי אני. מיד כשהוא ידע (עוד לפני שנפגשנו) שנושא הפגישה הוא הומוסקסואליות - הוא כבר החליט מה הבעיה שלי, ואיך צריך לפתור אותה. מה לגבי מי שאני באמת? טוב, זה כנראה לא מעניין אותו.

 

"עכשיו, תגיד לי... לאיזה איברים בדיוק אתה נמשך?"

אמאל'ה. לשאלה כזאת לא ציפיתי. אני נער דתי מאוד, מעולם לא דיברתי על "איברים מושכים" עם אף אחד, בטח לא עם אדם זר...

"אני לא מסוגל לענות... לא מרגיש לי נוח...".

מאותו רגע הופעל עלי מכבש לחצים, שלא פסק עד שנעתרתי.

"ההורים שלך משלמים לי 500 ש"ח לשעה, לא חבל לבזבז להם את הכסף? אני לא מבין, באת לכאן כדי להשתנות או לא? אני איש מקצוע, אתה יכול להגיד לי הכל, זה ישאר רק בינינו...".

 

בדיעבד, התברר לי שמה שהוא עשה נחשב מאוד מאוד לא אתי. להשתמש בכסף של ההורים שלי כדי לשכנע אותי לספר לו דברים שאני לא מעוניין לספר, כשאני גם ככה בודד ושברירי, זה פשוט לא אחראי.

בסוף, כמובן, נשברתי. לא רציתי להישאר הומו, לא רציתי לזרוק את הכסף של ההורים שלי לפח, ולכן הבנתי שאני צריך לענות לברנש הזה. לא יכולתי להסתכל עליו כשאמרתי לו, מרוב בושה. לכן, הסתכלתי על הריצפה שלרגלינו, ומלמלתי "לידיים... לפנים... לעיניים".

"ואתה נמשך יותר לידיים שעירות או לידיים חלקות? לפנים חמודות או לפנים קשוחות?"

אוי, הבושה. זה היה כל כך מביך. רציתי לקבור את עצמי.

"בעיקר לידיים חלקות, ולפנים חמודות".

"אתה רואה? זה מעולה! אתה בעצם נמשך לגברים נשיים!"
 

אחרי כל הקשקשת הגברית, הפסיכולוג הבין בדיוק מה חסר לי. הוא הציג בפני את הפתרון שלו, הפתרון שיגרום לכך שהמשיכה לגברים תיפסק כלא הייתה, ובמקומה אני אתחיל להימשך לבנות. הפתרון שבשביל להגיע אליו הוא למד כל כך הרבה שנים פסיכולוגיה, צבר אלפי שעות קליניות, וקרא מחקרים פורצי דרך. פתרון קטן, זול, ואלסטי במיוחד...

גומיה. כן כן, רק גומיה קטנה מפרידה ביני לבין חתונה סטרייטית נחשקת, עם סושי מטוגן בבופה וכל החבילה.

"שים את הגומיה על היד שלך", פסק הפסיכולוג, "ובכל פעם שאתה מרגיש משיכה לגבר - תמשוך אותה ואז תעזוב, שיכאב קצת. ככה אתה תרגיל את הראש שלך שזה אסור, והמשיכה תיפסק".

"אולי במקום למתוח גומיה אני יכול לשיר לעצמי שיר? גם זה יסיח את דעתי מהמשיכה", עניתי לו.

"לא", הוא פסק. "יש עניין דווקא עם הכאב, שהמוח מתרגם את הכאב הזה שתמיד מגיע אחרי המשיכה - ומבין שמשיכה לבנים היא לא טובה, היא עושה כואב, ואז זה יפסק".
 

הפתרון נשמע לי מוזר, אבל בשביל להפסיק להיות מאוהב בחבר הכי טוב שלי - אני מוכן לנסות הכל.

חזרתי לישיבה כשגומיה כרוכה על פרק כף ידי (מזל שהיה קר בירושלים, אז השרוול הארוך הסתיר את הצעצוע החדש). מיד כשהגעתי לישיבה חברי הטוב יצא לקראתי ושאל איך היה. משכתי בגומיה, ו... שום דבר לא קרה. אפילו לא כאב. אוף. בלי כאב זה לא יעבוד, אמר לי הפסיכולוג.

הלכתי לחדר שלי בפנימייה, סגרתי את הדלת מאחורי, הוצאתי את הסכין היפנית שלי (הייתי בחוג סת"ם, וצריך להשחיז את הנוצה מדי פעם..), הורדתי את המכנסיים, וכתבתי לעצמי על הרגל את המילה "רע". בהתחלה, כשהסכין רק נגעה בעור, זה לא כל כך כאב. גם לא היה נראה בהתחלה שזה קרע את העור, כי הסכין השאירה אחריה שובל לבן/חרוך על העור שלי. זה היה כתוב מעל לברך, ככה שאף אחד לא יכול לראות כשאני עם מכנסיים המתאימים לקור הירושלמי.
 

ואז, כשסיימתי, הסתכלתי על הרגל. רע. רע אדום. רע מדמם. זלג לי דם לכיוון הברך. ירד גם דם שטפטף על הריצפה. הרגל שלי שרפה. בערה. הרגשתי את העצבים צורבים על העור הקרוע. איזו תחושה משכרת. פתאום כל כך כאב לי, שלא יכולתי להרגיש משיכה לאף אחד.

במשך שבועות ארוכים, הייתי פוצע את עצמי כמעט כל יום. בכל פעם שהחבר התקרב אלי וביחד אתו הגיעו הפרפרים - הסתתרתי במקום כלשהו, וחרטתי על עצמי מילים קשות. לפעמים, כשלא הייתה לי גישה מהירה לסכין, נאלצתי להסתפק בגירוד העור שעל גב כף היד בעזרת ציפורני היד השנייה. גירוד עמוק, מהיר, שתמיד היה מסתיים בשובל של דם שהיה צריך לנגב לפני שמישהו יראה.

הפסיכולוג צדק. הייתי כל כך עסוק בלהכאיב לעצמי, הייתי מכור לזה שבשעה שאני מדמם אני לא מרגיש משיכה לאף אחד, עד שכמעט יכולתי להאמין שהנה, אני מבריא.
 

לפגישה הבאה עם הפסיכולוג הגעתי כשאני אופטימי בהרבה מהפעם הקודמת. "צדקת", אמרתי לו. "בזכות הכאב, המוח לא נותן לי להרגיש משיכה...". הוא ביקש שאני אמשיך לבקר אצלו לעיתים קרובות, כדי לבדוק שיש התקדמות בתהליך.

בשלב מסוים, בכיתה י', הרגשתי שאני לא יכול יותר בלעדיו. אני רוצה אותו. את החבר שלי. הכאב הרגיל כבר לא עוזר, המוח שלי כבר לא מושפע ממנו. אני נמשך אליו. אני מאוהב בו. יש לי פרפרים ממנו. אני חושב רק עליו, והשריטות כבר לא יעילות... הבנתי שהגיע הזמן לעבור שלב. להפסיק לפגוע בעצמי כמו ילד קטן שנופל מהאופניים, ולעבור לכאב אמיתי. חזק. כאב שלא אוכל לשכוח.

נכנסתי לחדר שלי בפנימייה, וסגרתי את הדלת מאחורי. כולם בארוחת הערב, אז לא צפויה לי הפרעה מיוחדת.
 

לקחתי בקבוק אקונומיקה, שמיועד לשטיפת המקלחת והשירותים. שפכתי את האקונומיקה לתוך הנטלה, ומהלתי אותה במעט מים כדי שאצליח להחליק אותה בגרון. ידעתי שאם אני רוצה שהכאב יהיה באמת בלתי נסבל, אני צריך שהאקונומיקה תגיע כמה שיותר עמוק פנימה, ולא תעצור רק בסביבות הפה. אני אפילו זוכר שהיה לי ממש מוזר, כי זאת הפעם הראשונה שאני שותה משהו בלי לברך עליו...

סתמתי את האף (היה לזה ריח מאוד לא נעים, למרות הכיתוב על האריזה "בריח לימון מתקתק"), ושתיתי הכל. בבת אחת. בהצלחה זה קצת שרף בפה, וזהו. עבר.
 

בהמשך הערב הייתי בהדסה עין כרם בירושלים, אחרי שעשו לי שטיפת קיבה. מנהל הפנימייה אמר לי שאמבולנס פינה אותי לבית החולים, אחרי שהחבר שלי מצא אותי על הריצפה עם בקבוק אקונומיקה ריק ליידי. ההורים שלי כבר הספיקו להגיע לבית החולים, בוכים, המומים.
 

מכאן ועד סוף כיתה י"ב, הייתי בתהליך גמילה ארוך מאוד. אצל פסיכולוגים, פסיכיאטר, והר"מ המדהים שלי מהישיבה החדשה שאליה עברתי. ניסיתי להיגמל מהצורך להכאיב לעצמי. ניסיתי להרגיש שזה בסדר להימשך לבחורים, וזה עדיף על פני עוד כמה אותיות מדממות. לקח לי שנים להצליח. הייתי כמו נרקומן בקריז: בכל פעם שהגשתי משיכה, הרגשתי שאני חייב לפצוע את עצמי. פשוט לא יכולתי בלי זה. רק אחרי שנים של טיפולים, בתהליך ארוך מאוד עם עליות ומורדות, הצלחות וכשלונות, הצלחתי להרגיש משיכה בלי לפצוע את עצמי.

 

היום אני לשוי לאשה, אוהב אותה, נאהב על ידה. אם רק הייתי יודע בגיל 15 איך חיי ייראו בעתיד, היה נחסך ממני כל כך הרבה סבל... אציין שלשינוי שעברתי אין שום קשר לטיפול ההמרה שנעשה לי בכתה ט'. מדובר בתהליכים שונים בתכלית, שעברתי שנים רבות לאחר מכן.

 

הייתי מעדיף לשכוח את התקופה האפלה הזאת, אבל אם בזכות הסיפור שלי אפילו אדם אחד יינצל - דייני.

 

תודה לכם על האוזן הקשבת, אני אוהב את הפורום הזה

התחרטתידי שרוט
וואו זה סיפור כואבפאז

שמחה לשמוע שהסוף טוב

לא ממש הבנתי מה מטרת השיתוף חוץ מלהרחיק בחורים מבולבלים מללכת אל אותו

פסיכולוג שלכאורה בהשפעתו התחלת להכאיב לעצמך?

נראה לי שאולי דווקא מה שכן עזר לך בסוף יכול לעזור להם יותר...

סבירות גבוהה שהוא לא מתעסק עוד בשיטות האלה והיום יש יותר מודעות וזהירות בנושא.

 

השיטות האלה עדיין קיימות, במחשכים.פשוט אני..


בטוח?פאז


לצערי, כןפשוט אני..

כשיש למוצר דרישה, יהיה מי שייצר אותו.

 

כל עוד רבנים והורים ימשיכו לשלוח את תלמידיהם וילדיהם לטיפולים נפשיים, לא מתוך רצון שיהיה לילד טוב אלא מתוך רצון לשנות את נטייתו המינית בכל מחיר - יהיה מי שיספק להם את ה"שירות" הזה.

כל הכבוד לך שאתה מפרסםסודית
ומה בכל זאת עזר?
זה כבר יותר מדי בשביל פורום פשוט אני..


השאלה למה אתה מתכווןפאז

שעוד קיים.

אני חושבת שאם יש מישהו שרוצה לטפךל בנטייתו המינית, ובדרך שפויה,

זה בסדר וזה בסדר גמור.

גם לגבי הפרשנות והחויה שלך למפגש עם הפסיכולוג, בסוף, בלי חלילה להאשים,

את ההשלכה של גרימת כאב קל באמצעות גומיה למקומות שאתה לקחת אותם (ולא היה לו מושג על זה,

אם הבנתי נכון) אתה עשית. כמובן מתוך מקום של מצוקה והכל, וגם הרעיון עם הכאב הוא לא מדהים,

אבל לכשעצמו לא מזעזע עד כלות, לפחות לא אותי. לא שהייתי מטפלת ככה או משהו אבל כן יודעת שזו הייתה

שיטה שהיתה נהוגה בעבר. המקום שאליו הגעת משם הוא עצוב ומזעזע, אבל זה שהפסיכולוג להתרשמותך 

פעל במתודולוגיות או אופן שבעיניך היה נראה שטחי או תמוה (ויכול להיות שבאמת היה כזה, ויכול להיות גם שלא)

בעיני האישיות עדיין לא מספיק כדי להטיל את האשמה על אותו פסיכולוג (שבהחלט לא עושה רושם חיובי במיוחד מהסיפור שלך).

 

המקום שהגעת אליו בהשפעת זה הוא כואב ונורא ומזעזע. ועדיין אני חושבת שצריכה להיות הפרדה

בין זה שהיית במצוקה ופנית לעזרה והפנו אותך אליה

לבין זה שהעזרה הייתה לא יעילה ואולי לא מדי מקצועית בפועל [הכשרה זה ממש לא הכל] ואפילו מטעה

לבין המקום המזעזע שהגעת אליו בהמשך הסיפור 

 

 

בכל מקרה שמחה שיצאת מזה,

ומאחלת לך הרבה טוב!

 

 

זה קיים במלוא העוז והתעצומותפשוט אני..

מבחינתי, טיפול המרה (להבדיל מטיפול פסיכולוגי) זה טיפול שבו יש לך בעיה, ולבעיה הזה יש פתרון. תעשה א/ב/ג, ותהיה כמו חדש.

הפתרון הזה מתאים לכל מי שסובל מאותה הבעיה, ולכן אין צורך לברר מי הבנאדם שהגיע עכשיו לטיפול, מה הצרכים שלו, מה ההיסטוריה שלו, מה הוא חושב וכו'.

מכניסים את הבנאדם לשבלונה, ויודעים מראש מה טוב בשבילו.

 

זה יכול להיות עם גומיה (יצאתי בזול), זה יכול עם המלצה לראות פורנו (הוא המליץ לי אבל סירבתי, יש לי עוד תיעוד של זה בכתב), זה יכול להיות המלצה ללכת לבית בושת (קרה לחבר טוב שלי), וזה יכול להיות מעשים מיניים עם המטפל עצמו. השיטות מגוונות, אבל לכולן מכנה משותף - אתה לא בנאדם, אתה הומו. והתפקיד שלי, כלומר המטפל, הוא להציל אותך מעצמך ומהגהנום.

מה שאתה מתאר באמת נשמע רעפאז

אין לי היכרות עם שוק טיפולי ההמרה. כן מכירה מישהו שעזר לו טיפול, אבל בסגנון יותר

תודעתי ובטח לא משהו שכולל מה שתיארת.

ולגבי הסוף- זו באמת אמירה קשה. מקווה מאד שזו רק תחושה  ואף מטפל לא באמת אמר או חשב דבר כזה.

 

פסיכולוגים עם תעודות ממליצים ככה?!הסטורי
זה נוגד את כל כללי האתיקה הבסיסיים.
למה זה נוגד את כללי האתיקה?פשוט אני..

הרי המטרה היא להיטיב למטופל, והמטופל לא רוצה להיות בגהנום, נכון?

 

ככה הם משכנעים את עצמם, את המטופל ואת הוריו.

כי פסיכולוג אמור לעבוד עם האדם ולא להנחית עליוהסטורי
הכרתי במהלך החיים (בהקשרים שונים לגמרי ממה שאתה הזכרת) כמה פסיכולוגים/עו"סים קליניים, ליוויתי כמה אנשים לטיפול - אף אחד מהם לא מתנהל ככה, לא מנחית הוראות ובטח שלא בפגישה ראשונה.

וכיוון שלצערי אני קצת מכיר את התחום של האובדנות - ההדרכה שהוא נתן לך (וראיתי למטה עוד משהי שפסיכולוגית נתנה לה הדרכה כזאת) - זה חוסר אחריות מוחלטת.
תראה, אני חושבת שהקטע של "לאמן את המח"ה' אלוקינו

יש בזה משהו בתחום הפסיכולוגי . 

הייתי סרקסטי...פשוט אני..


מקומו של הפסיכולוג בכלאסודית
דווקא החלק החשוב זה מה עזר לך להתחתן עם אישה בסוף , לא ?ה' אלוקינו

ומאוד עצוב לשמוע מה הוא גרם לך לעשות.....

זה החלק החשוב רק למי שזה רלוונטי עבורו...פשוט אני..

אני לא מתכוון לכתוב את זה על גבי הפורום, אלא רק בפני מי שזה באמת באמת רלוונטי בשבילו. לא בשביל אחים או חברים, אלא רק בשביל האדם עצמו שצריך את זה.

 

 

אז עוד שאלה- למה מה שכתבת כאן חשוב לכולם ולא רק לאנשיםה' אלוקינו
שרלוונטי להם? (באמת שואלת , מה ההבדל בין זה לבין לספר מה עזר בסוף תכלס?)
כי מי ששולח ילד לטיפול כזה זה ההורים והמחנכים שלופשוט אני..

הם אלה שבטוחים שאם רק ישלמו כסף לאדם הנכון, והילד יתאמץ מספיק, הישועה בוא תבוא.

נו, וגם אם תספר מה באמת עזר לך זה יכול לעזור באמת לאותו ילדה' אלוקינו
או נער . א-אם הוא קורא את זה , אז זה יעזור לו
אבל, ב- אם אמא /אבא/דוד/מורה קוראים את זה פה בפורום , זה יכול לעזור כי לשם הם יפנו אותו.
צר לי, זר לא יבין את זאת.פשוט אני..

זה לא משהו שרלוונטי בשום צורה ודרך להורים או חברים. זה משהו אישי שרק האדם עצמו יכול לדעת האם זה רלוונטי עבורו והאם יש בידו לעשות צעדים בכיוון הזה.

ההורים רק יחשבו ש"הנה, יש פתרון" - ויבואו לילד בתלונות אם זה לא יצליח.

 

לא מוכן שזה יהיה על מצפוני.

וואו. אין לי מילים... כואב כל כך.בעוז וענווה!
ואוו ממש קשה לקרוא את מה שנגרם לך תודה על השיתוףסנדינה
ואני שמחה שהכל מאחוריך🌹
תודה רבה על השיתוףהעני ממעש
תודה על השיתוף. יש סרט של 'מעלה' בדיוק על זהrivki
וגם הגומיה שם... חשבתי שזאת המצאה של תסריטאי, אבל מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון.

ושאלה: מה הייתה מייעץ היום לעצמך בן ה15? נניח שאתה לא יכול לגלות לו ש'בעתיד הכל יהיה בסדר'.
למשל, היית מציע לו להישאר בבית במקום ללמוד בפנימיה?
אחד הסרטים הכי משפיעים בחייפשוט אני..

בכתה י"ב הלכתי להקרנה של הסרט בסינמטק באחת הערים, כאשר בסוף הסרט הייתה שיחה עם היוצר (חיים אלבום).

 

בסוף השיחה, כשכולם הלכו, אני נשארתי כדי לדבר אתו, וסיפרתי לו על עצמי, ו... זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחיים שדיברתי עם להט"ב, בטח להט"ב דתי. זה היה אחד הימים הכי זכורים לי בחיים.

 

לצערי, לא רק שהוא לא המציא את עניין הגומיה, הוא גם אמר לי שכמעט בכל הקרנה ניגש אליו אחד מהצופים, כדי לספר לו שגם הוא עצמו היה עם גומיה על היד בשלב זה או אחר של החיים...

 

ומה הייתי עושה אחרת?

 

א. ברור שלא הייתי הולך לפנימייה. ובאשר לילדים שלי - על גופתי המתה. ילדים צריכים הורים, לא (רק) מדריכים ור"מים. הייתי קבור בדיכאונות שלי, בפציעות העצמיות, וההורים שלי פשוט לא היו חלק מהסיפור הזה. פנימייה חד משמעית לא מתאימה למי שצריך יחס אישי ואוהב של הורים, וכהורים אי אפשר לדעת מי מהילדים יזדקק לנו ומתי.

 

ב. בסופו של דבר, החיים (כולל החלק הכואב שבהם) גלגלו אותי להכיר את אשתי, כך שלא הייתי משנה יותר מדי. הגעתי לארץ המובטחת, ו-40 השנים במדבר (יותר נכון 10 שנים) עיצבו את מי שאני היום.

אז ממש ממש מסקרן איזו דרך גרמה לך להימשך לאישה..ה' אלוקינו
אם מתאים לך לכתוב כמובן
מה שלא הבנתיפרפר 18

שבכלל מה שהוא הציע לך לא באמת כאב

 

כך כתבת מפורש

 

אולי זה היה יותר בקטע של תזכורת שלא להמשך לבנים

 

כל הפציעות שעשית לעצמך זה היה בעידודו?

 

בכל מקרה ממש שימחת שהצלחת לשנות ולהתחתן

 

וגם אותי מאוד מעניין מה כן גרם לך להפוך נטייה

ועוד איך בעידודופשוט אני..

אמנם הוא לא ידע על הסכין,

א-ב-ל

הוא זה שאמר לי שדווקא כאב גורם למוח להבין שזה אסור. אני הצעתי לשיר במקום להכאיב, אבל הוא אמר שחובה שאני ארגיש כאב.

 

היד שלי נהייתה כבר אדומה ומדממת, הלכתי עם חולצות ארוכות גם בשיא החום כדי להסתיר את זה.

 

כן, בשלב מסוים הרגשתי שזה לא כואב מספיק והחלטתי על דעת עצמי להעלות את המינון של הכאב, אבל מי שלוקח ילד דיכאוני ומאיים עליו שרק כאב יכול לעזור לו להינצל מגיהינום - דמו של הילד בראשו. הוא זה שגרם לי להבין שהכאב יהפוך אותי לסטרייט, לא אני.

אבל הוא ידע שעשית את מה שעשיתפרפר 18

כי לפי מה שאמרת הוא דיבר רק על הגומיה

יכול להגיד כן איזה טיפול עזר?וואוו
בגדול מהסיפור לבד לא בטוח שהיית הומו..דנוור

בגילאים האלו יש המון בחורים שמתאהבים בחברים חלקים ורוצים לעשות איתם כל מיני דברים וגם עושים.. אני מכיר מקרוב כמה כאלו  וזה עובר באיזור ישיבה גדולה לבד, זה בטח קשור להורמונים של הגיל הזה

זה לא המקרה שלי..פשוט אני..
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י' באייר תש"פ 07:56
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י' באייר תש"פ 07:45
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י' באייר תש"פ 07:38
אגב, היה שלב בכתה י''ב שבו אבא שלי (בוגר ישיבה חרדית) אמר לר''מ שלי שגם אצלו בישיבה היו סיפורים, ובסוף כולם התבגרו והתחתנו עם נשים וכו', כך שזה לא אומר עלי שום דבר.
הר''מ שלי אמר לו שייצא מהסרט ויפסיק לחיות בהכחשה, כי זה לא המצב שלי...


הצד הזה בנפש שלי היה קיים מגיל 12.5, והוא ילווה אותי בעז''ה עד 120. הוא מעולם לא פסק (לא לתקופה ארוכה לכל הפחות).
הדבר היחיד שהשתנה זה שהצלחתי לפתח גם צד נוסף בנפש שלי, צד שבזכותו אני נשוי לאשה מדהימה באושר.
לא יכולתי לכתוב מבעד לדמעות. העלית בי זכרונות נוראייםצמרמורת

הייתי אצל פסיכולוגית בכתה י"א כדי להיות נורמלית והעצות שהיא נתנה לי גרמו לי רק לשנוא את עצמי עוד יותר. במקרה שלי לא הייתה גומיה אבל כן היה כאב בדרך אחרת (למשוך את העגיל דרך החור לצד השני עד שהתנוך כמעט נקרע כי היא אמרה שהכאב צריך להיות בראש כמו שהחטא מגיע מהראש) ואני גם הייתי צריכה לצפות בדוגמנים כמעט ערומים (רק בוקסר) כשלב ביניים עד שתהיה לי יכולת להסתכל באינטרנט על דברים יותר גרועים. אף פעם לא הגעתי לשלב הזה כי ברחתי ממנה עוד לפני כן. היא אמרה שאני צריכה להסתכל ולדמיין כמה אני מרגישה בטוחה ונשית אם יש גבר יפה ליידי אבל הרגשתי רק שאני רוצה למות כשאני מסתכלת על התמונות המגעילות האלה.

היום גם אני נשואה בצורה רגילה אבל אני לא בטוחה שמשהו בי השתנה, בעלי כמובן לא יודע כלום מהסיפור הזה. 

אוי ואבוי פשוט אני..

זה נשמע ממש סדיסטיעצבני

 

לפני כמה שנים זה היה? (אפשר גם בערך... 5? 15?)

 

 

תגובהצמרמורת

זה היה בערך בין שתי האפשרויות שכתבת.

לא יודעת אם זה היה סדיסטי אבל אני באמת סבלתי מאוד. לא חושבת שהיום יש לי טראומה מזה (אני רק לא מסוגלת לראות גברים שהם לא בעלי בלי חולצה כי זה מזכיר לי את זה שאני אמורה להרגיש בטוחה ונשית ואני מרגישה רק רצון להקיא. גם עם בעלי לקח לי זמן לא להירתע ממנו בגלל זה. והיום אין לי עגילים בכלל ככה שאני לא יכולה להכאיב כשאני רואה אשה)

אמאלה!!!רקלתשוהנ

מה עברתם!!!!

זה פשוט מחריד!!!

אפשר לשאול מה גרם לך בסוף כן להימשך לבעלך.?/לגברים?ה' אלוקינו
הוא הסביר כמה פעמים שהוא לא מעונין לענות על זה בפורום..יהודה224
אל תכתוב סתם בלי לדעת.לא שאלתי אותו, שאלתי אותה.ה' אלוקינו
מה אתה קופץתירגע
חח לא שמתי לב...יהודה224
תקרא את השורה האחרונה במה שכתבתיצמרמורת
אני בת. השורה שאומרת שאת לא בטוחה שמשהו השתנה?ה' אלוקינו
..ה' אלוקינו

ולנשים את לא מרגישה את ה"גועל "הזה שאת מתארת ? או שזה לא קשור לנשים בכלל , אלא פשוט הגוף הגברי מגעיל אותך ? 
כמובן תעני רק מה שמתאים לך .... 
תודה שאת עונה !! 

הלוואי שהייתי נגעלת מנשיםצמרמורת
היו לי חיים רגועים יותר.
את מהממת ומעריכה אותך יקרהאון17
כל הכבוד לך ולכותב על הלחימה והניצחון ..כולנו מתמודדים עם קושי כזה או אחר בחיים יש כאלו גדולים יותר וכאלו פחות..האומץ לשתף ובסוף לצאת עם הקלף החזק ביד הוא מדהים בעיניי!
תודה על השיתוף. כואב מאוד לשמועעל במותיך
וואו, כל הכבוד לך, טוב שאתה משתף.הסטורי
גם אני עברתי טיפולי המרהשירחדשה
לא רוצה להרחיב על כך, הפצע עדיין מדמם.

נחמד לדעת שאני לא היחידה... כמה שזה משפט נוראי
וואאאוווליאן
אין לי מילים...!
אתה גיבור!!!
וגם אם בסוף היית נשוי לגבר עדין הייתי אומרת שאתה גיבור.
על זה שהצלחת לעמוד על הרגליים ולצאת מהמעגל הרע הזה שהיית בתוכו !
תודה על השיתוף.
אאוצ' בוגרת קטנה

וואי

 

לא יודעת מה להגיב על זה

 

אבל קראתי את ההתחלה ובקטע של הסכין הפסקתי לקרוא

דייי מהורהר הרבה חומר למחשבהיהודה224
אבל אני שמח שיש פתרונות שכן עובדים... אתה הוכחה חיה
לזה..
אני לא מוכיח שום דברפשוט אני..

גם אם הראו בתקשורת זקנה חביבה בת 100 שהבריאה מהקורונה, אתה לא תגיד שזאת הוכחה שהקורונה לא מסוכנת, נכון?

מוכיח שיש תקווה לפחותיהודה224
וזה לא חד צדדי לא לכאן ולא לכאן...
כמה כאב וכמה אומץ |תמיכה|נגמרו לי השמות


אחי היקרחדר בריחה
אני אוהב אותך מאוד
מאוד
אתה חזק ומדהים.
תודה שחלקת איתנו.

מעריך אותך יותר מכל אחד אחר במקום הזה
מקווה שזאת אהבה אפלטונית 😋פשוט אני..
אני מריח פה קנאהחדר בריחה
תודה ששיתפת!!און17
הסיפור שלך נותן המון כוחות להבין דברים מהסוג הזה..ואני בהחלט מצדדת בהחלטה שילדים לא שולחים לפנימיות..
רק מי שהרגיש יודע
אני עדיין בסאדיסטיות שלי לצערי 😟אבוד לבדי
ולהענשה עצמית הגעתי לא באמצעות מטפל או אדם חיצוני.. הפנימייה לא הייתה מעולם בעייה כי זה התחיל ביסודי..דומה ממש אבל הפוך לגמרי..
כל פעם שהייתי רואה אשה לא צנועה או נופל הייתי מעניש את עצמי בעונשים הרבה יותר זוועתיים במובן מסויים לעיתים( דמיין מה זה לעשות כוויה על חיתוך של סכין או לשים מלח למשל) הרגשה עצומה של צורך לכפר על דברים רעים שעשיתי וניסיון לשרש אותם..
אם זה עזר אי פעם?! ממש לא!! להפך זה העמיק לי את הסטייה לכיוונים הזויים! חוצמיזה שהרגשתי תמיד שאני צריך להעניש את עצמי כי תמיד העירו לי על הצלקות שזה איסור "לא תתגודדו".. היה גם כמה כיוונים גרועים שלא אפרט
שורה תחתונה כיום זה עדיין קיים אצלי אין לי מה לומר שהוא אופטימי חוצמיזה שאני בתקופה של רצוא ברוך ה' גם בזכות אנשים טובים פה שתמכו אז כבר תקופה ברוך ה' אין הענשה עצמית!
חזק ואמץ על מה שכתבת זה נותן תקווה שיש סוף מתי שהוא!
אסיים ואומר לגבי מה שאמרת על אנשי מקצוע..
צריך עירנות!!! ולא לסמוך על אפאחד ולהשתדל להיות מעורב ולשים לב למי שסביבך ומה הוא עובר!
תודה ששיתפת! האם שיתפת את אישתך במה שעבר עליך?Lola_123
מאחלת לך חיים מאושרים
בוודאיפשוט אני..
כבר אחרי הדייט השני אמרתי לה שבעבר הייתי הומו, ובהמשך גם סיפרתי לה על התלאות אשר מצאוני בדרך
שמחה בשבילך שלמרות הכל אתם נשואים באושר. שימשיך כך.Lola_123
*בזכות* הכלפשוט אני..אחרונה
טיפים להגעה להוצאות סבירות בחתונהארץ השוקולד

יהיו עלויות רבות בחתונה,

יש לכם רעיונות איך לגרום לכך שהעלויות לא יהיו הזויות בחתונה?

המון המון מזל טוב גם כאןנגמרו לי השמות

מרגש ממש

 

האמת שלא כ"כ יודעת לגבי עלויות של חתונה רגילה כיום כיוון שעברו יותר מ19 שנים מאז שהייתי שם וכמו בכל דבר בארץ המחירים עלו בצורה עצומה,

אבל אולי כמה נקודות שכן יכולות להיות כיוון לבירור:

- לחפש מקומות לא הכי יוקרתיים אלא נעימים וטובים אבל במחירים הגיוניים (עד כמה שאפשר). (לי זכור לטובה אולם "גן הפקאן" בנתיבות שבו אנחנו התחתנו אבל שוב לא יודעת מה המצב שם לאחר כמעט 20 שנה

אז אולי אולמות שהם כן מכובדים יפים ונעימים אבל במיקום יותר פריפרילי יכולים להוזיל עלויות?

- אולי למצוא מקום בחוץ ושם לערוך את החתונה? כמו נקודת נוף מיוחדת בארץ שללא עלות אלא להביא את הכל לשם? יכול לעבוד?

ואז יש כל מיני כיוונים שאנשים יכולים לרצות כמו נוף של הרים, ליד הים במיקום פרטי יחסית, טבע אחר שאתם מביאים מארגנים שיסדרו שם הכל מא עד ת (זה מן הסתם בתשלום אבל לפחות האולם עצמו נחסך) וכן הלאה.

- כמות המוזמנים - לראות שמזמינים בהחלט את מי שרוצים לשמוח איתו ושהוא ישמח איתנו, אבל כן לשים לב למעגלים יותר רחבים שלא עונים כ"כ להגדרה הנ"ל ואיפה כן אפשר לעשות משהו יותר חמים וקטן מהבחינה הזו.

- אחותי התחתנה בחתונת קורונה והאמת בדיעבד זה היה אחד הדברים השווים שיש! נכון שזה לא היה לכתחילה אבל בסופו של דבר הם פשוט עשו בדשא של הגינה, עם המון המון אהבה, חברים ומשפחה קרובה, ודאגו שלא יחסר דבר. והמון זוגות בגלל הקורונה עשו כך אז זה אולי קונספט שאפשר לשכפל אפילו לא בקורונה?

כלומר רק במובן האפשרי כמובן ולא לקיצון השני...

- אולי להשכיר שמלת כלה ולאו דווקא לקנות יכול להוזיל עלויות?

 

זה מה שעולה לי כרגע

שתהיה המון ברכה והצלחה ומזל טוב גדול

בניין עדי עד ב"ה

תודה רבהארץ השוקולד
אמן
בשמחה, ומוסיפהנגמרו לי השמות
שגם חתונות בשישי בצהריים (ואולי בכל צהריים?) יכולות להיות יותר זולות.
כן אבל חצי מהאורחים לא יבואואריק מהדרום
והחלק שכן יבוא ישנא אתכם ובצדק.
אוי למה ככה? זה ממש לא גורףנגמרו לי השמות

הייתי בחתונה כזו של חברה אהובה ובאתי בשמחה, וגם המון מהאורחים.

בטח בשבתות קיץ שנכנסות מאוחר.

ברור שיש כאלה שלא יתאים להם,

אבל אם מתארגנים מראש זה יכול להיות סבבה לגמרי.

מה גם שאם חושבים על זה גם בחתונות ערב תמיד יכול להיות מישהו שלא יתאים לו...

אז נכון ששישי צהריים יכול לא להתאים ליותר, אבל בד"כ רוב המוזמנים יכולים לסדר זאת שכן יסתדר להם.

והכי חשוב לשמוח בשמחתם,

חתונה זה פעם בחיים בעזרת ה' אז לשריין יום שישי אחד לחברים טובים או קרובים אהובים זה ממש בסדר גמור. ובטח לא לשנוא אותם חלילה (יודעת שכתבת בכוונה קיצוני ובכל זאת)

אני לא הגעתי לחתונה של בן דודאריק מהדרום
כי היתה לו החוצפה לעשות את זה.

בחירה שלכם.

אתה כותב קשוחנגמרו לי השמות

כמה דברים:

א. לגבי מה שכתבת "ישנא אתכם" או "בחירה שלכם" - כמובן שלא מדובר בנו (בעלי ואני) כזוג כי גם לא התחתנו בשישי בצהריים בכלל וגם זה היה לפני כמעט 20 שנה, כך שהמילים אתכם ושלכם לא רלוונטיות.

ב. והכי חשוב - לכתוב על זוג שכן החליט או יחליט בעתיד להתחתן בשישי בצהריים שהם חצופים ושצריך לשנוא אותם זה ממש קיצוניות בצורה לא ראויה כלל בעיניי.

מה יש לשנוא אנשים שזוהי הבחירה והעדפה שלהם?

מה יש לומר שהם חצופים?

הם בסך הכל בחרו במשהו שמתאים להם משיקוליהם.

האם אנחנו יכולים לדעת את השיקולים של כל אחד? ודאי שלא.

ואם כך החליטו - ודאי שזה לאחר מחשבה ומה שהכי מתאים להם וטוב להם.

והם אלה שמתחתנים

אז נשמח בשמחתם

זה היום שלהם, לא שלנו.

אז בעיניי נעשה מאמץ להגיע אם מסתדר לנו כדי לשמוח איתם

ואם לא מסתדר - זה גם בסדר גמור. רק בטח שלא להגיד שזו חוצפה או לשנוא חלילה.

אני כותב קשוח?אריק מהדרום
נכון.
חוצפה? אני לא חושב שזאת חוצפהנפשי תערוג

זה מה שנוח לו 

אתה לא חייב לבוא

 

אבל מכאן ועד חוצפה?

 

 

 

כן חוצפהאריק מהדרום
לא חוזר בי ממה שכתבתי כאן.
אשמח לדעת למה לדעתך חוצפה?נפשי תערוג

מאיזה צד?

בשישי יש יותר תחבץ מאשר ב11 בלילה

בשישי אנשים לא עובדים


לארגן שבת אפשר מחמישי בערב אם יודעים שיש משהו למחרת

בשבילךאריק מהדרום
אני מסכים לעדן את זה ל"טירחא דציבורא".
יש חתונה שהיא לא טרחא דציבורא?נפשי תערוג
כןאריק מהדרוםאחרונה
כשלא מתקמצנים סתם ללא סיבה והציבור יכול לבוא לבוא לשמח חתן וכלה במועד נורמלי ומקובל במקום לבוא בזמן לא נוח כשהוא חייב לעשות זאת כי אתה בן דוד.
לא ברור על מה היציאה הגורפת נגד …זמירות

היינו כמה פעמים בחתונה בצהריים. בקיץ כמובן.  

האופי של החתונה שונה לגמרי מחתונת ערב.  

זו יותר מפגש משפחתי וחברתי קליל - לפחות בחתונות שאנחנו היינו.  

הארוע גם קצר יותר מחתונת ערב שנמשכת שעות.  

את בטוחה? דוקא זכור לי שזה לא בהכרח זול יותריעל מהדרום
טוב, גוגל הסביר שזה תלוי באולםיעל מהדרום
הסביר שזה תלוי באולם, ואולם יוקרתי באמת בצהריים יכול להיות יקר יותר מאשר באמצע שבוע בערב.
לדתיים זה פחות נוחנפשי תערוג

כי צריך לוודא שחתונה נגמרת בשעה סבירה

אם זה אירוע בשעון חורף, זה אומר שהחתונה מתחילה סביב 10-11 (ואז זה אומר שהכלה מתחילה להתארגן ב6 בבוקר)

בשעון קיץ זה אולי אפשרי, אבל גם לחוץ

 

לא כל הספקים הדתיים יסכימו לאירוע שישי בצהריים

כי להקה וצלם צריכים להשאר עד סוף האירוע, ואם הם גרים רחוק זה לא תמיד מתאפשר

 

 

הייתי בחתונות שישי בצהריים

זה נחמד כאורח, 

כבעלי השמחה זה לדעתי לחוץ

צריך גם לקחת בחשבון שיכול להיות מאוד חםברגוע

אם הקבלת פנים/החופה בחוץ

נכון.נפשי תערוג

בשעון קיץ = שיא הקיץ זה בלתי אפשרי לעמוד בחוץ.

חייבים מקום מקורה וממוזג.

הייתי בחתונת שישי בצהריים סביב לג בעומר ובאמת היה מזג אוויר סביר בצל.

גם שם בשמש היה לא כיף לעמוד יותר מ3 דקות


עכשיו ביולי אוגוסט

אין מצב שהייתי מסכים להיות לא במזגן


הייתי בחתונות בצהרייםנקדימון
רק אצל חילונים, דתיים לשליש ולרביע, או פרק ב'... 
גן הפקאן נסגר...בדיוק היה על זה דיון בווצאפ אצלינויעל מהדרום
גן הפקאן, בקיבוץ רמת הכובש, נסגר?זמירות

עכשיו בדקתי ולא נראה שנסגר.  יש עליו reels וסרטונים מהימים האחרונים.  

כנראה את מתכוונת לגן אירועים אחר? 

בנתיבות...עליו היא כתבהיעל מהדרום
וואו חבל, זכור לי כאולם מתוקנגמרו לי השמות
בגדולהעני ממעש

תשימי לך יעד 60 כל צד

ניתן לעמוד בזה תתכננו היטב מראש,  

פחות מזה יצריך אקרובטיקה מרובה

לא תמיד זה ריאליפצל"פ

אבל כמו שכתבו לפני, אם זה רלוונטי לכם אז לנסות למצוא אולם באזור הדרום

מחירים נמוכים משמעותית לאירועים נורמליים

זה יוצא חיסכון משמעותי

אם זה רלוונטי לך אני יכול לתת המלצות בפרטי


אם פחות קריטי אולם סטנדרטי אז יש ביו"ש כל מיני גני אירועים או חצי אולם חצי גן אירועים שהגיוני שיהיו מחירים יותר זולים אבל לא מספיק מכיר


כמובן גם צריך לדעת מה חשוב לכם שיהיה בחתונה, ומה שלא אז לנסות להוריד ולקבל הנחה במחיר


איפה שלא סוגרים לנסות להיכנס לקבוצות של זוגות צעירים ומאורסים

יכולים לתת לכם מידע מאוד משמעותי על חיסכון מהניסיון שלהם

יש הרבה פעמים קבוצות עם כוח קנייה יותר גדול למוצרים שזוגות צעירים צריכים

כל אולם שלא תסגרו תבדקו עליו עם אנשים שהתחתנו שם

יש נגיד קטע לאולמות שבהצעת מחיר הם לא מדברים על העיצוב

ואז פתאום זה יכולה להיות הפתעה כספית מאוד לא נעימה

וזה עוד מלא דברים שאתה לא חושב עליהם


לנסות לבוא פתוחים למגוון של אולמות או כל שירות אחר

ואז אתם יכולים יותר להתמקח כי יש לכם אלטרנטיבה

לדעת להתמקח זה ממש חשוב עם כמה שזה לא נעים

ואם אתם פחות טובים בזה אז שווה למצוא מישהו שקשור אליכם שיכול לבוא ולהתמקח בשבילכם


לא עולה לי עוד כרגע

אבל בכל מקרה שיהיה המון בהצלחה

להחליט מה חשוב ועל מה אפשר לוותרחושבת בקופסא

יש מנעד מאוד רחב של אפשרויות לחתונה, מחתונה ברבנות עם חבילת בורקסים לסעודת מצווה, עד לאירוע ענק של 1,000 איש עם מתנות אישיות מוקדשות באופן אישי ועיצוב של כל מרצפת בצורה מרהיבה בהתאם לקונספט מאחד. בכל אחד ואחד מהשלבים בין לבין יש המון מרווח עם מה אפשר לשחק. כמובן שזו שאלה עד כמה מוכנים לשחק עם זה ומה נחשב "התקמצנות" וקו אדום להוריד.

 

אני חושבת שזו צריכה להיות החלטה יותר של הכלה, כי רוב ההוצאות קשורות אליה, או בדרך כלל לכלה חשובות הוצאות כמו סידורי שולחנות ועיצוב. וזו שאלה כמה היא מוכנה להתגמש על זה.

כמובן שההוצאה הכי גדולה זה האולם. כמובן שיש גבול כמה אפשר להתפשר בזה, ואם מחליטים שלא רוצים לגרור את כולם לאזור תעשייה מטונף בקצה הארץ ללא תחב"צ, זה מובן. (אם כן לפחות תארגנו הסעה לשם, כי אז תבזבזו הרבה יותר במנות מיותרות לאנשים שלא יכולים להגיע)

 

אנחנו התחתנו לפני שנתיים הסיכום מול ההורים אצלינו היה שהם מתחלקים חצי חצי על האולם (אולם זול ומתחת לממוצע במחירים היום), ואנחנו משלמים על שאר הספקים כמו צלם, מאפרת, ולהקה. אז רוב החיסכון שלנו התמקד בתחומים האלו. חסכנו בדברים שלנו באופן אישי הרגישו לא משמעותיים ואפשר להוריד, אנשים אחרים זה יראה הוצאות משמעותיות מידי או ההתקמצנות מיותרת. זה באמת עניין אישי, ואין סיבה לסבול בחתונה של עצמך ולהוריד משהו שחשוב לך או לכלה רק בגלל כסף. כמובן כדאי לבדוק אם אפשר להשיג אותו דבר בזול יותר ולא לשפוך כסף סתם.

 

כל הספקים המדוברים בהחלט עדיין פועלים וראיתי אותם בכמה וכמה חתונות שהיינו בהן. לא נסענו לקצה הארץ לאיזה מישהו מיוחד וזול, כי היה לנו חשוב שהם יהיו איכותיים עם המלצות ומתאימים לסגנון שלנו.

ללהקה לקחנו את ההרכב הבסיסי שלהם בלי תוספות. לקחנו שמלה חינם מגמ"ח וחליפה זולה. עם הצלם הורדנו צילום וידאו ואלבום מעוצב (בעיקר בגלל שהעיצובים שהוא הראה בדוגמאות היו ממש מכוערים לדעתי, אז העדפתי אלבום כיסים נקי על פניהם).

תחשבו האם אתם מוכנים לעשות קיצוצים כאלו.

יש גם מחיר משתנה מאוד על העיצוב של האולם. צריך לברר בדיוק מה זה כולל מול כל אולם.

תודה רבה על הפירוטארץ השוקולד
מזל טוב!!!!!!נפשי תערוג

להכין טבלת אקסל ולהכניס שם עלות של כל דבר.

וככה יודעים לאן מגיעים.


צריך לזכור שהחתונה לא מתחילה ונגמרת במחיר מנה באולם. (שזה אכן חלק עיקרי ) יש עוד הרבה הוצאות מסביב.

כמו להקה. צלם. איפור. שמלה. תסרוקת. חליפה. נעליים.

אם לא לוקחים את זה בחשבון. זה פשוט פתאום נופל וזה עשרות אלפי שח.


ואין קסם.

ככל שעושים יותר צנוע, ככה עולה פחות

יש חתונות שעולות פחות מ1000 שח.

חופה בבית כנסת

שמלה פשוטה מגמ"ח.

כיבוד קל וכו'


ויש חתונות במיליונים


אתם כזוג (רק אתם. לא ההורים. רק אתם)

צריכים לשבת ולהבין ביחד מה התקציב שאתם מוכנים (ויכולים) להוציא ולפי זה לתכנן את החתונה שלכם.


ההורים רוצים לתת כסף? מבורך.

זה מתנה. זה לא אישור לבנות לכם את החתונה.


לעניות דעתי.

2 דברים חשובים בארגון החתונה

1. שתהיו מרוצים מהתוצאה. אתם ורק אתם חשובים. לא מה האבא יחשוב או מה הדודה תגיד. זה היום שלכם וזכותכם להחליט איך לחגוג אותו.

2. שתמשיכו להיות מרוצים גם אחרי. שלא יהיה לכם זנבות חובות שלא כיף להתחיל איתם את החיים ומצד שני שלא תתבאסו שלא עשיתם משהו שרציתם לעשות.


מוזמן להתייעץ תמיד

והמון מזל טוב!

תודה רבה!ארץ השוקולד

דנים בינינו מה אנחנו רוצים

לא נראה שיש פערים גדולים ברצונות

רוצה להוסיףילדה של אבא

בסוף זה האירוע של החיים שחיכיתם לו כל כך הרבה..

בתוך העצות פה תשימו לב שעדיין זה נשאר האירוע שלכם איך שדימיינתם..

לכלה בטוח יש חלומות על החתונה שלה, אז לתת להם מקום, כי זה ה- מקום להגשים אותם.

ואני מכירה גם זוגות שלקחו קצת הלוואה מההורים ואח"כ החזירו להם לאט לאט

הכל יסתדר, רק שלא תצא תחושת פספוס שזה לדעתי חבל מאוד..

מסכים בגדול עם אריק מהדרוםהעני ממעש
איפה מאחסנים דברים??מסיבת ישרים

מתחתנים עוד חודש בעז"ה

קנינו סבתא של ארוסתי קנתה לנו מלא ציוד ב"ה

היא לא שאלה מה אנחנו צריכים אז יוצא שיש לנו כפולים או דברים שלעולם לא נשתמש

מה עושים?

אין לנו מקום בדירה לכפולים או למיותרים גם ככה זה צפוף

ובנוסף יש גם דברים שלעולם לא נשתמש נגיד שמיכה זוגית, כשאני וארוסתי רוצים שמיכות נפרדות בכל מקרה

אשמח לעצתכם וחכמת ההמונים

 

ישועת ה' כהרף עין ונרים לחיים

אם אתם בטוח לא צריכיםהשם שלי

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.


דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.


דברים שלעולם לא תשתמשו - תעבירו הלאההסטורי
אין סיבה לשמור דברים כפולים.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

דברים חדשים באריזה - כמו שמיכה זוגית, אפשר אוליפ.א.
להחזיר לחנות, ולקבל זיכוי?

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

שמיכה זוגיתמשהאחרונה
זה נפלא כשיש זוחלים קטנים. אל תשאלו איך אני יודע.
משפט מחץ 📌נגמרו לי השמות

"אם זה היה הפוך - איך אני הייתי מגיב/ה?"

או 

"איך הייתי רוצה שיגיבו אליי עכשיו אם זו הייתי אני?"

 

אז המשפט הזה כנראה לא מחדש וכולנו יודעים אותו,

אבל רגע לתת לו לנכוח במציאות שלנו בצורה אמיתית ושלמה יכול לקדם אותנו מאוד.

 

אם בעלך הגיב בצורה קצרה הפעם,

אם הרגשת אתמול שאין לאשתך טיפת סבלנות, 

אם בעלך פיקשש ושכח משהו מטורח ועומס המציאות והחיים,

אם שמת לב שהתגובה הזו של אשתך מפעילה אותך וגורמת לך לכעוס עליה ולא להבין אותה כלל,

אם מצאת את עצמך כועסת עליו ממש על משהו שעשה או לא עשה

אם כל מה שעולה לראש עכשיו בכעס ובאכזבה זה "אוף איתו! הוא כזה מעצבן! חצוף! חסר סיכוי!"

אם כל מה שהלב והראש שלך זועקים לך עכשיו זה: "אוף איתה! היא רואה רק את עצמה! אי אפשר ככה!"

 

נעצור רגע.

ניקח אוויר ונשאל את עצמינו -

אם זה היה הפוך - איך אני הייתי מגיב/ה?

ואיך הייתי רוצה שיגיבו אליי עכשיו אם זו הייתי אני?

וננשום שוב. ונמשיך להביט במבט-על על הסיטואציה

ואפילו להיכנס רגע לראש ולנעליים של השני/ה.

רגע, מה קרה רגע לפני? וכמה דקות? וכמה שעות לפני?

מה גרם לו/לה בעצם להיות פחות סבלני/ת? מה עובר עליו/ה כרגע?

 

כי כולנו אנושיים.

ואם נשאל זאת רגע את עצמינו על עצמינו - נצליח יותר לראות את האחר. את השני. את אשתי. את בעלי.

נצליח לראות את האנושיות שלו.

את האנושיות שלה.

כמוני.

גם אני בן אדם

גם היא

גם הוא.

 

אז נכון שלא היה הכי נעים לשמוע תגובה לקונית או קצרה בטון לחוץ, אבל היי, אם זו הייתי אני והייתי לחוצה ממשהו או ממהרת לאנשהו האם תמיד תמיד הייתי מגיבה ברוגע בשלווה ובסבלנות אין קץ? 

או שיש פעמים שגם כשאני ממהרת לאנשהו ובדיוק בעלי תופס אותי בדלת כשאני באיחור, או שאני לחוצה מאוד ממשהו שיושב עליי ודווקא עכשיו בעלי שואל אותי משהו, אני גם אגיב לא מושלם?

ואם זה היה אני שבדיוק כשהילדים צורחים ברקע אשתי רוצה ממני משהו, או בדיוק בשעה האחרונה של הצום כשאני מחוק אשתי שואלת אותי משהו, האם תמיד אגיב ברוגע ובסבלנות ואורך רוח? 

או שגם אני לפעמים יכול לדבר יותר קצר, רק רק כי אני אנושי?

 

ואיך אני הייתי רוצה שבעלי יגיב אליי כאשר אני לחוצה עכשיו, או טרודה או עייפה?

ואיך אני הייתי רוצה שאשתי תגיב אליי כאשר אני לא מאה אחוז מושלם בכל רגע כי עובר עליי משהו ואני פשוט מראה אנושיות?

בקיצור לא מצינו אדם שצועק על עצמוחתול זמני

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

 

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

זה דווקא מאוד מאוד מצוימשה

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

נכון מאודנגמרו לי השמותאחרונה
באמת הרבה יותר נחמד לחיות בעולם כזהנגמרו לי השמות

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

כשהאישה פוגעת ברבים..חוזר תמיד לאשתי

שלום לכולם, עברנו שבת קשה. אצל חמי עם כל המשפחה. אשתי האהובה פגעה בי, חצי בכוונה, חצי מהורמונים של הריון, מול כולם. זה היה כל כך פוגע. הלכתי לחדר ונרדמתי עד הבוקר. בבוקר קמתי, היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה. הפעם לא הלכתי לחדר אבל נשרפתי מבפנים.

קרה לכם פעם?

מבקש את עזרת הרגישים.

מי שלא רגיש בבקשה שלא יענה.

תודה

 

קשה❤️ מציעה לחדד מה החלק שקשה לךמרגול

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)


וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?


וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

צריך להביןנגמרו לי השמותאחרונה

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

 

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

 

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

 

ב"הצלחה רבה

יומולדת 50 לבעלמפלצתקטנה

הבו לי רעיונות

בכיוון של בילוי זוגי כלשהו+ בילוי נוסף עם הילדים.

מתנות?

תודה

צימר מפנקנפשי תערוג

קורס שהוא אוהב (אם הוא בקטע של רכבים. יש לגיתאי מסוויץ בראש הרבה קורסים טובים. אבל כנראה פחות יתאים לך )

אפשר  גם משהו זוגי. למשל נגרות לבית.


עם הילדים? צאו לחופשה משפחתית


בני כמה הילדים?


חופשה עם הילדיםנעמי28
נשמע לי כמו נקמה
תלוי אינרקציה עם הילדיםנפשי תערוג

ובגיל שלהם.

ילדים קטנים דורשים המון תשומת לב.

אבל אם הוא בן 50. כנראה שהם כבר לא כל כך קטנים ולכן זה יותר נוח

הבעיה עם מתגברים זה שיש להם מלא קיטורים ותלונות. אם הילדים שלהם לא כאלה, זה יכול להיות חופשה נחמדה מאוד.

))מפלצתקטנה
האמת שזה בדיחה קבועה אצלנו לגבי חופשה ומתלבטים עם/בלי הילדים- "השאלה אם אנחנו רוצים להנות"
הגדולים בגיל ההתבגרות הקטנים ביסודימפלצתקטנה
איתם במקסימום זה מסעדה/ סרט במקרן עם פופקורן
נסיתם קיימפנג?נפשי תערוג

זה שונה.

לא מתאים לכל אחד.

אבל יכול להיות אחלה חוויה

הפתעהדתי לאומי5
תקבעי עם בעלך צימר. אבל ההפתעה תיהיה שזה עם כל הילדים. מתנות יכול להיות ציור משפחתי של צייר. 
בעיה שהיא שונא צימיריםמפלצתקטנה
מאז שהיינו בטבריה לפני 20 שנה בצימר והוא סבל
ממה הוא סבל?נפשי תערוג
יכול להיות שיש צימר אחר שהוא לא יסבול בו?
היינו בצימר בטבריהמפלצתקטנה
מאז הוא אומר שהוא שונא צימרים ושונא את העיר טבריה. ניסיתי לחלץ ממנו מה הוא ככ שונא. הוא אומר שזה משעמם ומדכא.. 
הוא צודק!אריק מהדרום
צודקאנוני.מית

עדיף מלון

 

הכיוון הוא הפתעה קטנה בתוך משהו מתוכנן מראשמפלצתקטנה

חשבנו ללכת ליום פינוק במלון בלי לינה א. בוקר מסא'ז וכו וחסר לי הפתעה באמצע...

סרטון קצר של המשפחה?נפשי תערוג

מה התחביבים שלו?

 

רעיון טובמפלצתקטנה
שאלה לא קשורה- האם לדעתכם יומולדת עגול זה סיבהמפלצתקטנה

למסיבה? חגיגה רגילה לא מספיקה? ז"א בילוי כלשהו מתנה וכו? למה צריך להגזים? מה דעתכם? איך אתם חוגגים יומולדת עגול? תודה לעונים

מאוד תלוי סגנון והרגליםהסטורי
יש כאלו שזה מאוד חשוב להם ויש כאלו שמובכים מעצם זה שמישהו עושה עניין מיותר...
אני ממש מובכת מזה. מעדיפה משהו קטן רק עם המשפחהמפלצתקטנה

הגרעינית. אבל בעלי חושב שצריך לציין את זה וזה חשוב. ואני צריכה כל שנה לפחד שאני לא עומדת בציפיות (גם ביומולדת רגיל זה סיפור אצלו)

אה, וואי, אצלי זה הפוךהסטורי

מכל מיני כיוונים ממש חשוב להם לחגוג לי ואני לא בעניין...


נראה לי שכדאי לנהל שיחה כנה עם בעלך, להבהיר שאת אוהבת אותו ורוצה לשמח אותו, אבל להפיק אירוע זה לא את.

אולי מישהו אחר יכול?

(ילדים גדולים, אחים שלו וכד')

אף אחד לא עושה כלום ולא יעשה כלוםמפלצתקטנה
אפילו לאחותי שנשואה עם ילדים אני ארגנתי יומולדת 40.

וגם הילדים התחילו "איזה מתנה קטנה"מפלצתקטנה
"לא חגגו לי" "אני רוצה עם כל הכיתה" . ואני רק רוצה לישון)))
עוגת יום הולדת עם חבל תליה כמובןאריק מהדרום
יושבת? קבלי!די שרוט
פלייסטיישן 5.

הבנת? יעני הפלייסטיישן של היום הוא דור 5. ובעלך הוא גם דור 5.


שכחי מכל הרעיונות שנתנו לך פה. לכי על שלי. תודי לי אחר כך.

אין לנו טלוויזיהמפלצתקטנה
אבל תודה
אוך אתם הדוסים. טיפה יידישקעייט אין לכם.די שרוט
בעלי דתימפלצתקטנה
מה שקרה זה שהיה לי טלוויזיה בחדר אבל אז הבן שלי זרק קוביה הונגרית על אח שלו שהוא התעצבן עליו. למרבה המזל זה לא פגע בילד אבל כן שבר את הטלוויזיה ומאז החלטנו שלא תהיה טלוויזיה כי אנחנו לא עשירים וטלוויזיה זה דבר יקר היום
מי שלא טעם קוביה הונגרית...חתול זמני
טלוויזיה היום זה לא דבר יקר בכללאנוני.מיתאחרונה

אבל לא צריך.

 

מה לגבי גאדג'טים של גברים? הוא אוהב? דברים לטלפון

מילואים וצניעותחלי2001
בעלי יצא למילואים בתנאי שטח בצפון

הוא סיפר שבאחד הלילות היה קפוא


והם ישנו ברכב הייתה עוד חיילת וחייל ישנו כולם ברכב


אני רותחת מעצבים


איך להגיב ? 

באסהנעמי28

זה תלוי בסטנדרטים שלכם.

לא לכל זוג זה היה חורה.

כנראה שגם הוא לא חושב שחצה גבול, כי הוא לא היה מספר לך אם כן.


אם זה מאוד מפריע לך, כדאי שתגדירו גבולות גזרה כי זה לגמרי לא גבול שמובן מאליו.

קודם תעריכי את זה שהוא בכלל שיתף אותך בזהכְּקֶדֶם
להעריך? מה יש להעריך?אריק מהדרום

די בסיסי לשתף דבר כזה.

אם היא תמשיך לרתוח, זה כבר לא יהיה בסיסינפשי תערוג
מהאריק מהדרום

אתה

רוצה

?

כלוםנפשי תערוג
רק מציין שאם היא תרתח, זה יוריד את הסיכוי לשיתוף שלו בפעמין הבאות.
כך לדעתינפשי תערוג
אולי אתה קוורצת מחומרים אחרים
אתה יודע מה? דוגמה חיה מהיוםנפשי תערוג

היתה כאן דוגמה לכך 

החלטתי למחוק כי אולי מישהו מכיר את מי שכתבתי עליו.

אז לא משנה

כי אנשים לא אוהבים שכועסים עליהם?חתול זמני

זה עובד בכל סוגי מערכות היחסים,

ככל שההורה / מנהל / בן־זוג מציג תגובה קשה יותר לשיתוף בעיות/כשלים/כיו"ב

ככה קטן החשק לשתף

 

מחשבה של חתול זמני: כרווק, למה שארצה להתחתן אם ירתחו עליי מעצבים על סיטואציות אקראיות שהשליטה שלי עליהן נמוכה? הלך חשיבה של חתולים זמניים, אבל אני חושב שיש בזה משהו.

היא רותחת עליו?אריק מהדרום
לכן, בתגובה אחרת, שאלתי.חתול זמני
לי היה ברור שהיא לא רותחת עליואריק מהדרום
אין בזה היגיון.
אז מה השאלה איך להגיב?חתול זמני
מה השאלה באמת?אריק מהדרום
אולי לסכם איתו ביחד קווים אדומים שאותם לא עובריםזיויק
השאלה היא איזה חלופות היוכל היופי
לישון בקור מחוץ לג'יפ כשאתה גם ככה גמור ולא לישון בתוך ג'יפ עם חיילת, זו בחירה קשה מאוד מאוד
והשאלה היא מה יקרה בפעם הבאהזיויק

ומה מודיעים למפקד מראש.

מכיר את זה מהמילואים שלי.

בפשוטות.נפשי תערוג

להסביר למפקד שאתה לא מוכן לישון עם חיילת באותו הרכב


אבל זה צריך להיות מראש וברור.

כמו שאם יתנו לך אוכל לא כשר לא תאכל. ככה גם כאן.


בדרך כלל יש התחשבות בגבול האפשרי

וכן. לפעמים זה גם לא אפשרי. נדיר אבל קיים

בדרך כלל יש חלופותזיויק
אבל נכון
סרטון חזק בנושאזיויק
במקרה של אנשי רפואה בכירה זה לא בגלל אגנ'דהנפשי תערוג

אלא בגלל שיש חוסר באנשי רפואה בכירה (פראמדיקים ורופאים) והוכח (זה גם הגיון בסיסי) שאם יש מענה מיידי של רפואה בכירה במקרה של פציעה. זה משפר משמעותית את סיכויי ההישרדות.


איפה זה אג'נדה? שיריון/סיירות וכו'

ששם זה בדרך כלל ברור שגבר יעשה עבודה טובה יותר, כי ה' חנן את הגברים בכוח פיזי גדול יותר. ונדרש שם בעיקר כוח פיזי (כן. גם צריך מעבר. אבל בלי כוח פיזי זה פשוט לא ילך) 

ראשית,חתול זמני

את כועסת עליו? על הצבא?

אילו חלופות טובות יש לך להציע? אם הוא לא בחר בהן, אולי תשתפי אותו?

 

בכל־מקרה, התשובה שלי היא: כפי שהיית רוצה שיגיבו לך לוּ היית מוצאת את עצמך באותה סיטואציה.

 

אישית לא יכול להזדהות עם העצבים אבל OK,

עם כל התסכול שבדבר הבחירה הטובה לדעתי היא לפעול באופן פרגמטי שיועיל למערכת היחסים ולא יזיק.

לאו דווקא הבלגה והדחקה, אבל נניח לדון בזה באופן בוגר. כעס לא מוביל לשום מקום.

נקודות כיוון בשליפההעני ממעש

במהלך שירות צבאי ישנם קווים אזרחיים שזזים , בכמה תחומים,  ומכמה סיבות


למעשה זוהי אינה בדווקא עבירה, במובן של שוע יורה דעה,  למרות שאכן זהו מצב לא נעים, וזה מצב שעלול לקרות וקורה ויקרה,


לא פחות חמור,  מה ההווי היומיומי / הפרדה בתעסוקה, עם החיילות, דיבורים התנהלות התנהגות וכו . בשעות תעסוקה ובשעות הפוגה ובחדר אוכל


לגבייך שאת פגועה

א נכון. מהמשקפיים שלך זה ממש פגיעה

ב באם אתם זוג צעיר,  כנראה מגביר את ההרגשה שלך

ג תשוחחו . תראו מה נכון לכם, וכו


בהצלחה רבה, ניסיתי להאיר נקודות 

כמו שכתבת, גם בעיניי הווי ויומיומי מעורב ופתוחרקלתשוהנ

עם אווירה של חברה מעורבת, היה מטריד אותי הרבה יותר מנקודת קצה של הכרח שנגרמה.

 

השאלה כמובן אם זה נקודת קצה שנגרמה או שזה מעיד על כל מה שקורה שם.

 

 

וואו.מחפש אהבהאחרונה

קודם כל באמת מצטרף למי שאמר תעריכי שהוא סיפר. זה שהוא מספר לך הכל זה מראה שהוא שומר לך אמונים.

באמת זה אתגר מטורף. תהיי בטוחה שכל חייל שנמצא במסלולים מעורבים עובר אותו.

מציעה לך להתייעץ עם דמות תורנית אמיתית ויראת שמים [אולי אפילו ללכת ביחד איתו].

אבל אל תחכי רגע עם התחושות האלו.

המלצה מנסיון לפסיכולוגית מתמחה בטיפולי פוריותOYolo

בירושלים

או אונליין

רק מנסיון וממש דחוף

אולי כדאי לברר דרך מכון פוע"ה, יש להם מערך תמיכההסטורי
ומן הסתם מכירים גם מעבר.

בהצלחה רבה

ובמחשבה נוספת, יש כאן בפורומים הסגורים (או לפחותהסטורי
היה פעם) פורום מטופלות פוריות, לא מכיר מבפנים רק הוזכר שיש. אולי דרך המנהלים אפשר לבדוק איך לברר שם.
יש את נורית אומןמתיכון ועד מעון

היא עו"ס מתמחה בפריון, מומלצת של פועה, מקבלת בירושלים.

יש גם את יעל סיון פסיכולוגית היא מת"א, לא יודעת אם היא מקבלת בזום, מצוינת ממש, לא דתיה אם זה חשוב

נורית מקסימה. מקבלת גם באריאלnikאחרונה
אלרגיות למזון אצל ילדים - מה קורה בגינת משחקיםאריק מהדרום
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ג' בתמוז תשפ"ו 14:05

כשאין צורך לערוך אז אין צורך לערוךאריק מהדרוםאחרונה
הסרטון הזה טוב יותר בלי ספויילרים.

אולי יעניין אותך