נושא כבד - ראו הוזהרתםפשוט אני..

לפני הכל:

יש כאן סיפור כואב עם טריגרים של פגיעה עצמית וניסיון התאבדות. אם הנושאים האלה לא פשוטים עבורך - בבקשה אל תמשיך לקרוא.

 

לפני כשנתיים, החלטתי לכתוב בדף וידויים קטן בפייסבוק על מה שקרה לי בישיבה התיכונית.

בלי שבכלל רציתי, אנשים התחילו לשתף את הפוסט הזה עוד ועוד. מאות תגובות, עשרות רבות של שיתופים, ואז "סטטוסים מצייצים" החליטו לשתף - מה שבכלל עורר הדים.

 

אברי גלעד ביקש לראיין אותי בתוכנית שלו, אך סירבתי והסכמתי רק לדבר אתו בקצרה בטלפון (עם התחייבות שהוא לא מקליט ולא עושה בזה שום שימוש).

 

לא הייתי מוכן כלל לכל החשיפה הזאת. תכננתי לשתף קבוצה קטנה של אנשים, ופתאום מדברים עלי ועל הכאבים שלי בתקשורת, בצורה הכי פומבית.

 

הפומביות הזאת גרמה לי לברוח מהנושא הזה, לנסות שוב לעקור את הזכרונות, ולהמשיך הלאה בחיים.

 

כעת, כשנתיים אחרי, אני רוצה לשתף כאן בפורום דתי (בתקווה שהפעם זה ישאר בגבול הטוב של הפורום) את מה שעבר עלי. אני מקווה מאוד שזה יועיל לכמה שיותר אנשים, כי הניסיון שלי יכול להציל אנשים.

 

ממרחק הזמן, אני בהחלט לא בסטייט אוף מיינד של לגרום למהומה, או לחפש אשמים ולתלות אותם בכיכר העיר. 

אני בסך הכל רוצה להפחית סבל בעולם, ומי שמכיר אותי (כמה כאן בפורום וגם כמה רבנים גדולים וידועים, ובעיקר אשתי האהובה) יודע שאני מבין דבר או שניים בסבל...

 

וכך כתבתי:

 

אני שומע כאן קצת רחש-בחש בנושא טיפולי המרה, אז אני רוצה לתרום לדיון את השנקל שלי.

מכיוון שהשנקל הזה נקנה בדם, חשוב שכל מי ששוקל זאת - יקרא את מה שעבר עלי.

זה ארוך, אני יודע. וכל שורה שאני כותב כאן פותחת את הצלקת בנשמה שלי קצת יותר עמוק, שורטת בבשר החי. אז בבקשה, אם את/ה מתכנן/ת ללכת לטיפול כזה, תקרא/י הכל.

 

בכתה ט', מבויש ומפוחד, סיפרתי לחברי הטוב ביותר על נטייתי המינית. חסכתי ממנו בשלב הזה את העובדה שאני מאוהב בו, ברמה של פרפרים בבטן בכל פעם שהוא התקרב אלי. החבר שכנע אותי שכדאי לספר לרב, כדי שיהיה גם "מבוגר אחראי" בסיפור הזה, שיידע מה לעשות. הסכמתי.

 

הרב אמר שישנו פסיכולוג אחד, שידוע כמי שמסוגל לטפל במקרים כאלה. הוא אמר שעם טיפול נכון, כל הסיפור הזה יהיה מאחורי. ותאמינו לי, כשאתה נער בן 15 שבטוח שמובטח לו גיהינום - אתה לא בודק יותר מדי, אלא פשוט שמח על ההזדמנות להפסיק להיות הומו.

הלכתי אל הפסיכולוג ברגל, מרחק 40 דקות בערך מהישיבה שלי. כשהגעתי אליו, והתיישבתי בקליניקה שלו, ראיתי מולי יהודי מבוגר מאוד, עם מבטא אמריקאי כבד. ניכר עליו שהוא די מתאמץ בשביל לדבר בעברית. הוא ראה שאני קצת מזיע מהדרך הארוכה, והציע לי כוס מים קרים.

זה המקום להזכיר: לא מדובר בשרלטן. הוא היה ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, על קירות הקליניקה היו תלויות תעודות ההסמכה שלו מאוניברסיטאות בארצות הברית, וגם הרישיון הישראלי לעסוק בפסיכולוגיה.

טוב, אני מתיישב על הכורסא מולו, כולי נבוך מהסיטואציה שאני הולך לדבר עם בן אדם זר על הדברים הכי אישיים שלי. אבל אם זה מה שצריך לעשות בשביל להשתנות - אז יאללה. בעז"ה יהיה טוב.

 

"תגיד לי", פתח הפסיכולוג ואמר. "אם לא הייתי מציע לך כוס מים קרים כשהגעת אלי, אבל היית מאוד צמא, היית מבקש ממני מים?"

"בוודאי", עניתי לו, לא מבין לאן הוא חותר.

"אתה רואה? זו תכונה גברית! אתה צריך להזכיר לעצמך שיש לך תכונות גבריות!

ותגיד לי, אם הייתי שואל אותך אם לדעתך הקליניקה שלי יפה, ולדעתך היא לא יפה, מה היית עונה לי?"

"הייתי עונה את האמת, שהיא לא יפה..." (בחיים לא הייתי אומר את זה, אבל שיקרתי לו כי הבנתי לאן הוא חותר).

"מעולה! רואה? גם זו תכונה גברית! אתה צריך להזכיר לעצמך שיש לך תכונות גבריות!".

 

עכשיו, תבינו. יש אנשים עם חוסר ביטחון בנוגע לגבריות שלהם. זה יכול לבוא עם או בלי קשר לנטייה מינית, לזהות מגדרית וכו'. אני ממש לא הייתי אחד מהם. הייתי חברותי מאוד, השפיץ שבחבורה, מעולם לא הרגשתי שום בעיה עם הגבריות שלי. אבל הפסיכולוג הזה אפילו לא ניסה לברר. הוא לא שאל עלי, לא התעניין בכלל מי אני. מיד כשהוא ידע (עוד לפני שנפגשנו) שנושא הפגישה הוא הומוסקסואליות - הוא כבר החליט מה הבעיה שלי, ואיך צריך לפתור אותה. מה לגבי מי שאני באמת? טוב, זה כנראה לא מעניין אותו.

 

"עכשיו, תגיד לי... לאיזה איברים בדיוק אתה נמשך?"

אמאל'ה. לשאלה כזאת לא ציפיתי. אני נער דתי מאוד, מעולם לא דיברתי על "איברים מושכים" עם אף אחד, בטח לא עם אדם זר...

"אני לא מסוגל לענות... לא מרגיש לי נוח...".

מאותו רגע הופעל עלי מכבש לחצים, שלא פסק עד שנעתרתי.

"ההורים שלך משלמים לי 500 ש"ח לשעה, לא חבל לבזבז להם את הכסף? אני לא מבין, באת לכאן כדי להשתנות או לא? אני איש מקצוע, אתה יכול להגיד לי הכל, זה ישאר רק בינינו...".

 

בדיעבד, התברר לי שמה שהוא עשה נחשב מאוד מאוד לא אתי. להשתמש בכסף של ההורים שלי כדי לשכנע אותי לספר לו דברים שאני לא מעוניין לספר, כשאני גם ככה בודד ושברירי, זה פשוט לא אחראי.

בסוף, כמובן, נשברתי. לא רציתי להישאר הומו, לא רציתי לזרוק את הכסף של ההורים שלי לפח, ולכן הבנתי שאני צריך לענות לברנש הזה. לא יכולתי להסתכל עליו כשאמרתי לו, מרוב בושה. לכן, הסתכלתי על הריצפה שלרגלינו, ומלמלתי "לידיים... לפנים... לעיניים".

"ואתה נמשך יותר לידיים שעירות או לידיים חלקות? לפנים חמודות או לפנים קשוחות?"

אוי, הבושה. זה היה כל כך מביך. רציתי לקבור את עצמי.

"בעיקר לידיים חלקות, ולפנים חמודות".

"אתה רואה? זה מעולה! אתה בעצם נמשך לגברים נשיים!"
 

אחרי כל הקשקשת הגברית, הפסיכולוג הבין בדיוק מה חסר לי. הוא הציג בפני את הפתרון שלו, הפתרון שיגרום לכך שהמשיכה לגברים תיפסק כלא הייתה, ובמקומה אני אתחיל להימשך לבנות. הפתרון שבשביל להגיע אליו הוא למד כל כך הרבה שנים פסיכולוגיה, צבר אלפי שעות קליניות, וקרא מחקרים פורצי דרך. פתרון קטן, זול, ואלסטי במיוחד...

גומיה. כן כן, רק גומיה קטנה מפרידה ביני לבין חתונה סטרייטית נחשקת, עם סושי מטוגן בבופה וכל החבילה.

"שים את הגומיה על היד שלך", פסק הפסיכולוג, "ובכל פעם שאתה מרגיש משיכה לגבר - תמשוך אותה ואז תעזוב, שיכאב קצת. ככה אתה תרגיל את הראש שלך שזה אסור, והמשיכה תיפסק".

"אולי במקום למתוח גומיה אני יכול לשיר לעצמי שיר? גם זה יסיח את דעתי מהמשיכה", עניתי לו.

"לא", הוא פסק. "יש עניין דווקא עם הכאב, שהמוח מתרגם את הכאב הזה שתמיד מגיע אחרי המשיכה - ומבין שמשיכה לבנים היא לא טובה, היא עושה כואב, ואז זה יפסק".
 

הפתרון נשמע לי מוזר, אבל בשביל להפסיק להיות מאוהב בחבר הכי טוב שלי - אני מוכן לנסות הכל.

חזרתי לישיבה כשגומיה כרוכה על פרק כף ידי (מזל שהיה קר בירושלים, אז השרוול הארוך הסתיר את הצעצוע החדש). מיד כשהגעתי לישיבה חברי הטוב יצא לקראתי ושאל איך היה. משכתי בגומיה, ו... שום דבר לא קרה. אפילו לא כאב. אוף. בלי כאב זה לא יעבוד, אמר לי הפסיכולוג.

הלכתי לחדר שלי בפנימייה, סגרתי את הדלת מאחורי, הוצאתי את הסכין היפנית שלי (הייתי בחוג סת"ם, וצריך להשחיז את הנוצה מדי פעם..), הורדתי את המכנסיים, וכתבתי לעצמי על הרגל את המילה "רע". בהתחלה, כשהסכין רק נגעה בעור, זה לא כל כך כאב. גם לא היה נראה בהתחלה שזה קרע את העור, כי הסכין השאירה אחריה שובל לבן/חרוך על העור שלי. זה היה כתוב מעל לברך, ככה שאף אחד לא יכול לראות כשאני עם מכנסיים המתאימים לקור הירושלמי.
 

ואז, כשסיימתי, הסתכלתי על הרגל. רע. רע אדום. רע מדמם. זלג לי דם לכיוון הברך. ירד גם דם שטפטף על הריצפה. הרגל שלי שרפה. בערה. הרגשתי את העצבים צורבים על העור הקרוע. איזו תחושה משכרת. פתאום כל כך כאב לי, שלא יכולתי להרגיש משיכה לאף אחד.

במשך שבועות ארוכים, הייתי פוצע את עצמי כמעט כל יום. בכל פעם שהחבר התקרב אלי וביחד אתו הגיעו הפרפרים - הסתתרתי במקום כלשהו, וחרטתי על עצמי מילים קשות. לפעמים, כשלא הייתה לי גישה מהירה לסכין, נאלצתי להסתפק בגירוד העור שעל גב כף היד בעזרת ציפורני היד השנייה. גירוד עמוק, מהיר, שתמיד היה מסתיים בשובל של דם שהיה צריך לנגב לפני שמישהו יראה.

הפסיכולוג צדק. הייתי כל כך עסוק בלהכאיב לעצמי, הייתי מכור לזה שבשעה שאני מדמם אני לא מרגיש משיכה לאף אחד, עד שכמעט יכולתי להאמין שהנה, אני מבריא.
 

לפגישה הבאה עם הפסיכולוג הגעתי כשאני אופטימי בהרבה מהפעם הקודמת. "צדקת", אמרתי לו. "בזכות הכאב, המוח לא נותן לי להרגיש משיכה...". הוא ביקש שאני אמשיך לבקר אצלו לעיתים קרובות, כדי לבדוק שיש התקדמות בתהליך.

בשלב מסוים, בכיתה י', הרגשתי שאני לא יכול יותר בלעדיו. אני רוצה אותו. את החבר שלי. הכאב הרגיל כבר לא עוזר, המוח שלי כבר לא מושפע ממנו. אני נמשך אליו. אני מאוהב בו. יש לי פרפרים ממנו. אני חושב רק עליו, והשריטות כבר לא יעילות... הבנתי שהגיע הזמן לעבור שלב. להפסיק לפגוע בעצמי כמו ילד קטן שנופל מהאופניים, ולעבור לכאב אמיתי. חזק. כאב שלא אוכל לשכוח.

נכנסתי לחדר שלי בפנימייה, וסגרתי את הדלת מאחורי. כולם בארוחת הערב, אז לא צפויה לי הפרעה מיוחדת.
 

לקחתי בקבוק אקונומיקה, שמיועד לשטיפת המקלחת והשירותים. שפכתי את האקונומיקה לתוך הנטלה, ומהלתי אותה במעט מים כדי שאצליח להחליק אותה בגרון. ידעתי שאם אני רוצה שהכאב יהיה באמת בלתי נסבל, אני צריך שהאקונומיקה תגיע כמה שיותר עמוק פנימה, ולא תעצור רק בסביבות הפה. אני אפילו זוכר שהיה לי ממש מוזר, כי זאת הפעם הראשונה שאני שותה משהו בלי לברך עליו...

סתמתי את האף (היה לזה ריח מאוד לא נעים, למרות הכיתוב על האריזה "בריח לימון מתקתק"), ושתיתי הכל. בבת אחת. בהצלחה זה קצת שרף בפה, וזהו. עבר.
 

בהמשך הערב הייתי בהדסה עין כרם בירושלים, אחרי שעשו לי שטיפת קיבה. מנהל הפנימייה אמר לי שאמבולנס פינה אותי לבית החולים, אחרי שהחבר שלי מצא אותי על הריצפה עם בקבוק אקונומיקה ריק ליידי. ההורים שלי כבר הספיקו להגיע לבית החולים, בוכים, המומים.
 

מכאן ועד סוף כיתה י"ב, הייתי בתהליך גמילה ארוך מאוד. אצל פסיכולוגים, פסיכיאטר, והר"מ המדהים שלי מהישיבה החדשה שאליה עברתי. ניסיתי להיגמל מהצורך להכאיב לעצמי. ניסיתי להרגיש שזה בסדר להימשך לבחורים, וזה עדיף על פני עוד כמה אותיות מדממות. לקח לי שנים להצליח. הייתי כמו נרקומן בקריז: בכל פעם שהגשתי משיכה, הרגשתי שאני חייב לפצוע את עצמי. פשוט לא יכולתי בלי זה. רק אחרי שנים של טיפולים, בתהליך ארוך מאוד עם עליות ומורדות, הצלחות וכשלונות, הצלחתי להרגיש משיכה בלי לפצוע את עצמי.

 

היום אני לשוי לאשה, אוהב אותה, נאהב על ידה. אם רק הייתי יודע בגיל 15 איך חיי ייראו בעתיד, היה נחסך ממני כל כך הרבה סבל... אציין שלשינוי שעברתי אין שום קשר לטיפול ההמרה שנעשה לי בכתה ט'. מדובר בתהליכים שונים בתכלית, שעברתי שנים רבות לאחר מכן.

 

הייתי מעדיף לשכוח את התקופה האפלה הזאת, אבל אם בזכות הסיפור שלי אפילו אדם אחד יינצל - דייני.

 

תודה לכם על האוזן הקשבת, אני אוהב את הפורום הזה

התחרטתידי שרוט
וואו זה סיפור כואבפאז

שמחה לשמוע שהסוף טוב

לא ממש הבנתי מה מטרת השיתוף חוץ מלהרחיק בחורים מבולבלים מללכת אל אותו

פסיכולוג שלכאורה בהשפעתו התחלת להכאיב לעצמך?

נראה לי שאולי דווקא מה שכן עזר לך בסוף יכול לעזור להם יותר...

סבירות גבוהה שהוא לא מתעסק עוד בשיטות האלה והיום יש יותר מודעות וזהירות בנושא.

 

השיטות האלה עדיין קיימות, במחשכים.פשוט אני..


בטוח?פאז


לצערי, כןפשוט אני..

כשיש למוצר דרישה, יהיה מי שייצר אותו.

 

כל עוד רבנים והורים ימשיכו לשלוח את תלמידיהם וילדיהם לטיפולים נפשיים, לא מתוך רצון שיהיה לילד טוב אלא מתוך רצון לשנות את נטייתו המינית בכל מחיר - יהיה מי שיספק להם את ה"שירות" הזה.

כל הכבוד לך שאתה מפרסםסודית
ומה בכל זאת עזר?
זה כבר יותר מדי בשביל פורום פשוט אני..


השאלה למה אתה מתכווןפאז

שעוד קיים.

אני חושבת שאם יש מישהו שרוצה לטפךל בנטייתו המינית, ובדרך שפויה,

זה בסדר וזה בסדר גמור.

גם לגבי הפרשנות והחויה שלך למפגש עם הפסיכולוג, בסוף, בלי חלילה להאשים,

את ההשלכה של גרימת כאב קל באמצעות גומיה למקומות שאתה לקחת אותם (ולא היה לו מושג על זה,

אם הבנתי נכון) אתה עשית. כמובן מתוך מקום של מצוקה והכל, וגם הרעיון עם הכאב הוא לא מדהים,

אבל לכשעצמו לא מזעזע עד כלות, לפחות לא אותי. לא שהייתי מטפלת ככה או משהו אבל כן יודעת שזו הייתה

שיטה שהיתה נהוגה בעבר. המקום שאליו הגעת משם הוא עצוב ומזעזע, אבל זה שהפסיכולוג להתרשמותך 

פעל במתודולוגיות או אופן שבעיניך היה נראה שטחי או תמוה (ויכול להיות שבאמת היה כזה, ויכול להיות גם שלא)

בעיני האישיות עדיין לא מספיק כדי להטיל את האשמה על אותו פסיכולוג (שבהחלט לא עושה רושם חיובי במיוחד מהסיפור שלך).

 

המקום שהגעת אליו בהשפעת זה הוא כואב ונורא ומזעזע. ועדיין אני חושבת שצריכה להיות הפרדה

בין זה שהיית במצוקה ופנית לעזרה והפנו אותך אליה

לבין זה שהעזרה הייתה לא יעילה ואולי לא מדי מקצועית בפועל [הכשרה זה ממש לא הכל] ואפילו מטעה

לבין המקום המזעזע שהגעת אליו בהמשך הסיפור 

 

 

בכל מקרה שמחה שיצאת מזה,

ומאחלת לך הרבה טוב!

 

 

זה קיים במלוא העוז והתעצומותפשוט אני..

מבחינתי, טיפול המרה (להבדיל מטיפול פסיכולוגי) זה טיפול שבו יש לך בעיה, ולבעיה הזה יש פתרון. תעשה א/ב/ג, ותהיה כמו חדש.

הפתרון הזה מתאים לכל מי שסובל מאותה הבעיה, ולכן אין צורך לברר מי הבנאדם שהגיע עכשיו לטיפול, מה הצרכים שלו, מה ההיסטוריה שלו, מה הוא חושב וכו'.

מכניסים את הבנאדם לשבלונה, ויודעים מראש מה טוב בשבילו.

 

זה יכול להיות עם גומיה (יצאתי בזול), זה יכול עם המלצה לראות פורנו (הוא המליץ לי אבל סירבתי, יש לי עוד תיעוד של זה בכתב), זה יכול להיות המלצה ללכת לבית בושת (קרה לחבר טוב שלי), וזה יכול להיות מעשים מיניים עם המטפל עצמו. השיטות מגוונות, אבל לכולן מכנה משותף - אתה לא בנאדם, אתה הומו. והתפקיד שלי, כלומר המטפל, הוא להציל אותך מעצמך ומהגהנום.

מה שאתה מתאר באמת נשמע רעפאז

אין לי היכרות עם שוק טיפולי ההמרה. כן מכירה מישהו שעזר לו טיפול, אבל בסגנון יותר

תודעתי ובטח לא משהו שכולל מה שתיארת.

ולגבי הסוף- זו באמת אמירה קשה. מקווה מאד שזו רק תחושה  ואף מטפל לא באמת אמר או חשב דבר כזה.

 

פסיכולוגים עם תעודות ממליצים ככה?!הסטורי
זה נוגד את כל כללי האתיקה הבסיסיים.
למה זה נוגד את כללי האתיקה?פשוט אני..

הרי המטרה היא להיטיב למטופל, והמטופל לא רוצה להיות בגהנום, נכון?

 

ככה הם משכנעים את עצמם, את המטופל ואת הוריו.

כי פסיכולוג אמור לעבוד עם האדם ולא להנחית עליוהסטורי
הכרתי במהלך החיים (בהקשרים שונים לגמרי ממה שאתה הזכרת) כמה פסיכולוגים/עו"סים קליניים, ליוויתי כמה אנשים לטיפול - אף אחד מהם לא מתנהל ככה, לא מנחית הוראות ובטח שלא בפגישה ראשונה.

וכיוון שלצערי אני קצת מכיר את התחום של האובדנות - ההדרכה שהוא נתן לך (וראיתי למטה עוד משהי שפסיכולוגית נתנה לה הדרכה כזאת) - זה חוסר אחריות מוחלטת.
תראה, אני חושבת שהקטע של "לאמן את המח"ה' אלוקינו

יש בזה משהו בתחום הפסיכולוגי . 

הייתי סרקסטי...פשוט אני..


מקומו של הפסיכולוג בכלאסודית
דווקא החלק החשוב זה מה עזר לך להתחתן עם אישה בסוף , לא ?ה' אלוקינו

ומאוד עצוב לשמוע מה הוא גרם לך לעשות.....

זה החלק החשוב רק למי שזה רלוונטי עבורו...פשוט אני..

אני לא מתכוון לכתוב את זה על גבי הפורום, אלא רק בפני מי שזה באמת באמת רלוונטי בשבילו. לא בשביל אחים או חברים, אלא רק בשביל האדם עצמו שצריך את זה.

 

 

אז עוד שאלה- למה מה שכתבת כאן חשוב לכולם ולא רק לאנשיםה' אלוקינו
שרלוונטי להם? (באמת שואלת , מה ההבדל בין זה לבין לספר מה עזר בסוף תכלס?)
כי מי ששולח ילד לטיפול כזה זה ההורים והמחנכים שלופשוט אני..

הם אלה שבטוחים שאם רק ישלמו כסף לאדם הנכון, והילד יתאמץ מספיק, הישועה בוא תבוא.

נו, וגם אם תספר מה באמת עזר לך זה יכול לעזור באמת לאותו ילדה' אלוקינו
או נער . א-אם הוא קורא את זה , אז זה יעזור לו
אבל, ב- אם אמא /אבא/דוד/מורה קוראים את זה פה בפורום , זה יכול לעזור כי לשם הם יפנו אותו.
צר לי, זר לא יבין את זאת.פשוט אני..

זה לא משהו שרלוונטי בשום צורה ודרך להורים או חברים. זה משהו אישי שרק האדם עצמו יכול לדעת האם זה רלוונטי עבורו והאם יש בידו לעשות צעדים בכיוון הזה.

ההורים רק יחשבו ש"הנה, יש פתרון" - ויבואו לילד בתלונות אם זה לא יצליח.

 

לא מוכן שזה יהיה על מצפוני.

וואו. אין לי מילים... כואב כל כך.בעוז וענווה!
ואוו ממש קשה לקרוא את מה שנגרם לך תודה על השיתוףסנדינה
ואני שמחה שהכל מאחוריך🌹
תודה רבה על השיתוףהעני ממעש
תודה על השיתוף. יש סרט של 'מעלה' בדיוק על זהrivki
וגם הגומיה שם... חשבתי שזאת המצאה של תסריטאי, אבל מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון.

ושאלה: מה הייתה מייעץ היום לעצמך בן ה15? נניח שאתה לא יכול לגלות לו ש'בעתיד הכל יהיה בסדר'.
למשל, היית מציע לו להישאר בבית במקום ללמוד בפנימיה?
אחד הסרטים הכי משפיעים בחייפשוט אני..

בכתה י"ב הלכתי להקרנה של הסרט בסינמטק באחת הערים, כאשר בסוף הסרט הייתה שיחה עם היוצר (חיים אלבום).

 

בסוף השיחה, כשכולם הלכו, אני נשארתי כדי לדבר אתו, וסיפרתי לו על עצמי, ו... זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בחיים שדיברתי עם להט"ב, בטח להט"ב דתי. זה היה אחד הימים הכי זכורים לי בחיים.

 

לצערי, לא רק שהוא לא המציא את עניין הגומיה, הוא גם אמר לי שכמעט בכל הקרנה ניגש אליו אחד מהצופים, כדי לספר לו שגם הוא עצמו היה עם גומיה על היד בשלב זה או אחר של החיים...

 

ומה הייתי עושה אחרת?

 

א. ברור שלא הייתי הולך לפנימייה. ובאשר לילדים שלי - על גופתי המתה. ילדים צריכים הורים, לא (רק) מדריכים ור"מים. הייתי קבור בדיכאונות שלי, בפציעות העצמיות, וההורים שלי פשוט לא היו חלק מהסיפור הזה. פנימייה חד משמעית לא מתאימה למי שצריך יחס אישי ואוהב של הורים, וכהורים אי אפשר לדעת מי מהילדים יזדקק לנו ומתי.

 

ב. בסופו של דבר, החיים (כולל החלק הכואב שבהם) גלגלו אותי להכיר את אשתי, כך שלא הייתי משנה יותר מדי. הגעתי לארץ המובטחת, ו-40 השנים במדבר (יותר נכון 10 שנים) עיצבו את מי שאני היום.

אז ממש ממש מסקרן איזו דרך גרמה לך להימשך לאישה..ה' אלוקינו
אם מתאים לך לכתוב כמובן
מה שלא הבנתיפרפר 18

שבכלל מה שהוא הציע לך לא באמת כאב

 

כך כתבת מפורש

 

אולי זה היה יותר בקטע של תזכורת שלא להמשך לבנים

 

כל הפציעות שעשית לעצמך זה היה בעידודו?

 

בכל מקרה ממש שימחת שהצלחת לשנות ולהתחתן

 

וגם אותי מאוד מעניין מה כן גרם לך להפוך נטייה

ועוד איך בעידודופשוט אני..

אמנם הוא לא ידע על הסכין,

א-ב-ל

הוא זה שאמר לי שדווקא כאב גורם למוח להבין שזה אסור. אני הצעתי לשיר במקום להכאיב, אבל הוא אמר שחובה שאני ארגיש כאב.

 

היד שלי נהייתה כבר אדומה ומדממת, הלכתי עם חולצות ארוכות גם בשיא החום כדי להסתיר את זה.

 

כן, בשלב מסוים הרגשתי שזה לא כואב מספיק והחלטתי על דעת עצמי להעלות את המינון של הכאב, אבל מי שלוקח ילד דיכאוני ומאיים עליו שרק כאב יכול לעזור לו להינצל מגיהינום - דמו של הילד בראשו. הוא זה שגרם לי להבין שהכאב יהפוך אותי לסטרייט, לא אני.

אבל הוא ידע שעשית את מה שעשיתפרפר 18

כי לפי מה שאמרת הוא דיבר רק על הגומיה

יכול להגיד כן איזה טיפול עזר?וואוו
בגדול מהסיפור לבד לא בטוח שהיית הומו..דנוור

בגילאים האלו יש המון בחורים שמתאהבים בחברים חלקים ורוצים לעשות איתם כל מיני דברים וגם עושים.. אני מכיר מקרוב כמה כאלו  וזה עובר באיזור ישיבה גדולה לבד, זה בטח קשור להורמונים של הגיל הזה

זה לא המקרה שלי..פשוט אני..
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י' באייר תש"פ 07:56
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י' באייר תש"פ 07:45
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך י' באייר תש"פ 07:38
אגב, היה שלב בכתה י''ב שבו אבא שלי (בוגר ישיבה חרדית) אמר לר''מ שלי שגם אצלו בישיבה היו סיפורים, ובסוף כולם התבגרו והתחתנו עם נשים וכו', כך שזה לא אומר עלי שום דבר.
הר''מ שלי אמר לו שייצא מהסרט ויפסיק לחיות בהכחשה, כי זה לא המצב שלי...


הצד הזה בנפש שלי היה קיים מגיל 12.5, והוא ילווה אותי בעז''ה עד 120. הוא מעולם לא פסק (לא לתקופה ארוכה לכל הפחות).
הדבר היחיד שהשתנה זה שהצלחתי לפתח גם צד נוסף בנפש שלי, צד שבזכותו אני נשוי לאשה מדהימה באושר.
לא יכולתי לכתוב מבעד לדמעות. העלית בי זכרונות נוראייםצמרמורת

הייתי אצל פסיכולוגית בכתה י"א כדי להיות נורמלית והעצות שהיא נתנה לי גרמו לי רק לשנוא את עצמי עוד יותר. במקרה שלי לא הייתה גומיה אבל כן היה כאב בדרך אחרת (למשוך את העגיל דרך החור לצד השני עד שהתנוך כמעט נקרע כי היא אמרה שהכאב צריך להיות בראש כמו שהחטא מגיע מהראש) ואני גם הייתי צריכה לצפות בדוגמנים כמעט ערומים (רק בוקסר) כשלב ביניים עד שתהיה לי יכולת להסתכל באינטרנט על דברים יותר גרועים. אף פעם לא הגעתי לשלב הזה כי ברחתי ממנה עוד לפני כן. היא אמרה שאני צריכה להסתכל ולדמיין כמה אני מרגישה בטוחה ונשית אם יש גבר יפה ליידי אבל הרגשתי רק שאני רוצה למות כשאני מסתכלת על התמונות המגעילות האלה.

היום גם אני נשואה בצורה רגילה אבל אני לא בטוחה שמשהו בי השתנה, בעלי כמובן לא יודע כלום מהסיפור הזה. 

אוי ואבוי פשוט אני..

זה נשמע ממש סדיסטיעצבני

 

לפני כמה שנים זה היה? (אפשר גם בערך... 5? 15?)

 

 

תגובהצמרמורת

זה היה בערך בין שתי האפשרויות שכתבת.

לא יודעת אם זה היה סדיסטי אבל אני באמת סבלתי מאוד. לא חושבת שהיום יש לי טראומה מזה (אני רק לא מסוגלת לראות גברים שהם לא בעלי בלי חולצה כי זה מזכיר לי את זה שאני אמורה להרגיש בטוחה ונשית ואני מרגישה רק רצון להקיא. גם עם בעלי לקח לי זמן לא להירתע ממנו בגלל זה. והיום אין לי עגילים בכלל ככה שאני לא יכולה להכאיב כשאני רואה אשה)

אמאלה!!!רקלתשוהנ

מה עברתם!!!!

זה פשוט מחריד!!!

אפשר לשאול מה גרם לך בסוף כן להימשך לבעלך.?/לגברים?ה' אלוקינו
הוא הסביר כמה פעמים שהוא לא מעונין לענות על זה בפורום..יהודה224
אל תכתוב סתם בלי לדעת.לא שאלתי אותו, שאלתי אותה.ה' אלוקינו
מה אתה קופץתירגע
חח לא שמתי לב...יהודה224
תקרא את השורה האחרונה במה שכתבתיצמרמורת
אני בת. השורה שאומרת שאת לא בטוחה שמשהו השתנה?ה' אלוקינו
..ה' אלוקינו

ולנשים את לא מרגישה את ה"גועל "הזה שאת מתארת ? או שזה לא קשור לנשים בכלל , אלא פשוט הגוף הגברי מגעיל אותך ? 
כמובן תעני רק מה שמתאים לך .... 
תודה שאת עונה !! 

הלוואי שהייתי נגעלת מנשיםצמרמורת
היו לי חיים רגועים יותר.
את מהממת ומעריכה אותך יקרהאון17
כל הכבוד לך ולכותב על הלחימה והניצחון ..כולנו מתמודדים עם קושי כזה או אחר בחיים יש כאלו גדולים יותר וכאלו פחות..האומץ לשתף ובסוף לצאת עם הקלף החזק ביד הוא מדהים בעיניי!
תודה על השיתוף. כואב מאוד לשמועעל במותיך
וואו, כל הכבוד לך, טוב שאתה משתף.הסטורי
גם אני עברתי טיפולי המרהשירחדשה
לא רוצה להרחיב על כך, הפצע עדיין מדמם.

נחמד לדעת שאני לא היחידה... כמה שזה משפט נוראי
וואאאוווליאן
אין לי מילים...!
אתה גיבור!!!
וגם אם בסוף היית נשוי לגבר עדין הייתי אומרת שאתה גיבור.
על זה שהצלחת לעמוד על הרגליים ולצאת מהמעגל הרע הזה שהיית בתוכו !
תודה על השיתוף.
אאוצ' בוגרת קטנה

וואי

 

לא יודעת מה להגיב על זה

 

אבל קראתי את ההתחלה ובקטע של הסכין הפסקתי לקרוא

דייי מהורהר הרבה חומר למחשבהיהודה224
אבל אני שמח שיש פתרונות שכן עובדים... אתה הוכחה חיה
לזה..
אני לא מוכיח שום דברפשוט אני..

גם אם הראו בתקשורת זקנה חביבה בת 100 שהבריאה מהקורונה, אתה לא תגיד שזאת הוכחה שהקורונה לא מסוכנת, נכון?

מוכיח שיש תקווה לפחותיהודה224
וזה לא חד צדדי לא לכאן ולא לכאן...
כמה כאב וכמה אומץ |תמיכה|נגמרו לי השמות


אחי היקרחדר בריחה
אני אוהב אותך מאוד
מאוד
אתה חזק ומדהים.
תודה שחלקת איתנו.

מעריך אותך יותר מכל אחד אחר במקום הזה
מקווה שזאת אהבה אפלטונית 😋פשוט אני..
אני מריח פה קנאהחדר בריחה
תודה ששיתפת!!און17
הסיפור שלך נותן המון כוחות להבין דברים מהסוג הזה..ואני בהחלט מצדדת בהחלטה שילדים לא שולחים לפנימיות..
רק מי שהרגיש יודע
אני עדיין בסאדיסטיות שלי לצערי 😟אבוד לבדי
ולהענשה עצמית הגעתי לא באמצעות מטפל או אדם חיצוני.. הפנימייה לא הייתה מעולם בעייה כי זה התחיל ביסודי..דומה ממש אבל הפוך לגמרי..
כל פעם שהייתי רואה אשה לא צנועה או נופל הייתי מעניש את עצמי בעונשים הרבה יותר זוועתיים במובן מסויים לעיתים( דמיין מה זה לעשות כוויה על חיתוך של סכין או לשים מלח למשל) הרגשה עצומה של צורך לכפר על דברים רעים שעשיתי וניסיון לשרש אותם..
אם זה עזר אי פעם?! ממש לא!! להפך זה העמיק לי את הסטייה לכיוונים הזויים! חוצמיזה שהרגשתי תמיד שאני צריך להעניש את עצמי כי תמיד העירו לי על הצלקות שזה איסור "לא תתגודדו".. היה גם כמה כיוונים גרועים שלא אפרט
שורה תחתונה כיום זה עדיין קיים אצלי אין לי מה לומר שהוא אופטימי חוצמיזה שאני בתקופה של רצוא ברוך ה' גם בזכות אנשים טובים פה שתמכו אז כבר תקופה ברוך ה' אין הענשה עצמית!
חזק ואמץ על מה שכתבת זה נותן תקווה שיש סוף מתי שהוא!
אסיים ואומר לגבי מה שאמרת על אנשי מקצוע..
צריך עירנות!!! ולא לסמוך על אפאחד ולהשתדל להיות מעורב ולשים לב למי שסביבך ומה הוא עובר!
תודה ששיתפת! האם שיתפת את אישתך במה שעבר עליך?Lola_123
מאחלת לך חיים מאושרים
בוודאיפשוט אני..
כבר אחרי הדייט השני אמרתי לה שבעבר הייתי הומו, ובהמשך גם סיפרתי לה על התלאות אשר מצאוני בדרך
שמחה בשבילך שלמרות הכל אתם נשואים באושר. שימשיך כך.Lola_123
*בזכות* הכלפשוט אני..אחרונה
אחריות הורית לוקה בחסרלביטה

מה אפשר לעשות כשהאחריות ההורית של ההורה השני לוקה בחסר?

אסביר,

הוא איש טוב ואבא טוב.

לא משנה המצב בינינו, הוא לא רלוונטי.

מתייחסת רק להתנהגות שלו כהורה.


כשהילדים בבית איתו, יש כאוס.

הוא לא מחזיק. לא מקפיד על דברים שצריכים להיות בשגרה.

הכל מרגיש כמו אווירת עלא באב עלא.

חוזרת למגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילדים חצופים ומשתוללים שצריך פלוגה כדי להרגיע אותם.  


כשהילדים איתי, יש רוגע והרמוניה.

מקפידה איתם על חוקים, סדר, זמנים.

הכל ברוגע ושלווה. אין חיכוכים. כל אחד תופס את הפינה שלו ויש אווירה של קסם בבית.

עד שהוא נכנס הביתה.

הילדים פשוט מריחים את הפשרנות שלו לדעתי.

על הכל הוא מוותר.

מעניש, ומוותר. מאיים. לא מקיים שיח.

עכשיו, כמובן שאני לא מושלמת. אבל מפה ועד הורה שהילדים איתו בכאוס מוחלט יש פער רציני.


פרקטית, להיות הורה 24/7 מבחינתי לא אופציונלי.

אני גם ככה איתם המון שעות לבד. באהבה ושמחה.

ויש לי כמובן דברים שאני מחויבת אליהם מול עצמי.

מעבר לעובדה שאם אתמסר ככה, בוודאות אשחק עד היסוד.


ניסיתי לומר לו, לרמוז, לבקש על דברים ספציפיים.

עדיין הכל נותר על כנו.

מה כן אפשר לעשות? 

לשחררהמקורית

אתם תכף פותחים הליכים אז בכלל לא יהיה לך סיי כשהילדים יהיו אצלו במשמורת

זה ההורה שהוא, הכי חשוב שהוא מיטיב. מגבות זרוקות ומסך זו הדרך שלו להתמודד ועוד מעט זה יניה לגמרי הבעיה שלו וזהו

ילדים מבינים גם שיש הבדלים בגישות החינוכיות ובהתנהלות של אבא ואמא לפעמים


אצלנו זה גם ככה ואני לא נופלת מהרגליים האמת. זה מי שהוא וזו מי שאני 

נר איש וביתו ✨🏡נגמרו לי השמות

נר איש וביתו

דווקא בחג הזה, חג החנוכה, כשאנחנו מוצאים עצמינו מארחים או מתארחים,

מוקפים בסביבת המון אנשים, משפחה, חברים

דווקא אז חשוב שנזכור את הבסיס שלנו.

שנר איש וביתו.

"ואישתו היא ביתו"

איש ואישתו.

בבית.

פנימה.

כשטוב לנו יחד - מי יכול עלינו

רק מהתנועה *הזו*, מבפנים - החוצה - רק כך נוכל להתעלות.

נתרכז בביתנו פנימה.

נמצא את הכמה רגעים בין לבין, ניצור אותם, ניזום אותם, 

נעלה אותם לראש סדרי העדיפויות, מעל הכל.

גם במחיר "ביטול" מפגש משפחתי כזה או אחר,

גם במחיר אחר.

כמה שנצטרך.

עד שנרגיש שאנו מלאים.

וממילא בהתמלאות ובטוב שלנו - נוכל להיות עוד יותר בטוב ועוד יותר להשפיע גם החוצה.

 

נר ה' נשמת אדם

ה', הקב"ה -

אתה שאמרת שתמחה את שמך מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו

שימכר ספר תורה ובלבד שיהיה שלום בית בין איש לאישתו

ששמך שלום וכמה חשוב השלום. ובראש ובראשונה בין איש לאשתו.

 

נשמת אדם -

נשמה שנתת בי טהורה היא.

ונשמה שנתת באשתי טהורה היא.

ונשמה שנתת בבעלי טהורה היא.

טהורים הם.

כוונותיה של אישתי טהורות הן, נשמתה טהורה היא, גם אם בטעות פגעה בי.

כוונותיו של בעלי טהורות הן, נשמתו טהורה היא, גם אם בטעות פגע בי.
 

וכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן

כוונותיהם טהורות.

וגם אם מעשיהם לעיתים לא מיטיבים - נלמדם איך.

נלמד גם אנחנו יחד.

נלבן. נברר. נתקרב.

נגדל מזה. נתעצם.

 

נזכור שמי שאמר "ו*כל* זה אינו שווה לי" - היה המן הרשע,

בעוד מרדכי היהודי מלמדנו כי הוא "רצוי *לרוב* אחיו".

והרוב טוב.

ולא צריך לחפש את ה"כל".

נדבק ברוב. ברוב הטוב.

נגדיל אותו.

נמשיך ללמוד אחד את השנייה.

נמשיך ללמוד את עצמינו.

"מוסיף והולך"

נמשיך להוסיף לטוב הזה, כל פעם עוד ועוד

עוד תובנה,

עוד קירבה,

עוד אהבה,

עוד כלים,

עוד תקשורת,

עוד גדילה זוגית ואישית.

 

8 נרות 

8 - מעל הטבע.

נס.

ימים של ניסים, הלל והודיה.

*מעל* הטבע.

וה' מוחה שמו *מעל* המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו

וגם אנחנו, נתבונן *מעל*.

נתבונן ב*מבט על* על הסיטואציה הזוגית שלנו

מה היה שם?

היינו בריב? ריב נוראי? ריחוק איום? מצאתי את עצמי חווה קושי עצום? תסכול עמוק וחוסר אונים?

ואם אני מסתכל/ת במבט על, מה אני רואה?

מה *בעלי* הרגיש וחשב שם?

מה *אשתי* הרגישה וחוותה שם?

 

"לא טוב היות האדם לבדו" -

לא טוב לו לאדם כאשר הוא לבוד, דבוק, גב אל גב

"אעשה לו עזר כנגדו" -

כנגד, מול, מציאות של פנים מול פנים.

מציאות שרואים גם את ה"פנים" - אראה את הפנים של בעלי, אראה גם את הבפנים של בעלי, את הנשמה שלו - וזו תהיה מציאות מתוקנת שתוכל לקרב עוד ביננו.

מציאות בה אראה את הפנים של אשתי, את הבפנים שלה, את הנשמה שלה - היא מציאות מתוקנת שתוכל לקרב עוד ביננו.

 

המבט על הזה,

מעל,

יכול ליצור גם אצלנו מעל הטבע.

מעל הטבע האנושי שלנו.

להתגבר.

להתגדל.

להרחיב את כוחות הנפש שלנו.

לעלות מעלה מעלה.

להביט גם מעלה. לקב"ה. שהכל מאיתו. והוא משרה שכינתו ביננו.

ללמוד ממנו ולהביט גם אנחנו מעל הסיטואציה, מעל הפגיעות שלנו, 

לנסות לראות *גם* את הצד השני (גם ולא רק, לא לבטל את עצמינו חלילה, לא להתכחש לרגשות שלנו חלילה, אלא להיפך - להכיר בהם. לתת להם מקום. להבין אותם. לעומק.

ובהמשך נוכל גם לתווך ולתקשר זאת *נכון* לבן/בת זוגנו)

לנסות לראות מה עובר ועבר שם במחשבתו, ברגשותיו, בנשמתו?

 

ולעיתם דווקא *מתוך הקושי*, מתוך הקושי הכי הכי עצום אפילו -

מ-קץ

עת צרה היא ליעקב ו*ממנה* יוושע -

וגם אם הכי חשוך וקשה - עלות השחר עוד תגיע. וקרובה מאין כמותה.

ודווקא מתוך החושך הכי גדול - נדליק את האור. 

בלב שלנו.

בלב של החצי השני שלנו.

נראה גם את האור שבו/בה.

את כל הטוב שבו/בה.

נבין מתוך עוצמות הכאב במבט על מה היה כאן בעצם,

מה הוביל לכך,

מה אני הכי הייתי צריך שם?

מה אשתי הכי הייתה צריכה שם?

 

לכן נזכור -

כשאנחנו במשבר - זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.
לתקן את עצמנו.
לתקן את החיים שלנו.
לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר -
יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"
כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,
בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל7 שנים שלמות.

גם אנחנו -
אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?
מה הוא אומר עלינו?
מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?
מה בו כואב לנו הכי הרבה?
מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?
אם נענה לעצמנו על כל אלה -
נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.
לגרום לנו להיות ניזונים יותר,
להיות חיים יותר,
להיות שלמים יותר
להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר - 
ניתן לנו "שובר" במתנה.
כן,
לפעמים
המשבר הוא מתנה.
כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.
לראות איפה כואב, איפה קשה,
איפה רע,
מה צריך לתקן,
מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,
מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

 

כשיש משבר,
אפשר לקחת את המשבר הזה,
להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.
אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.
אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.
"המשביר לצרכן"
וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

 

נר החיים

הנר שמסמל את החיים, "נר ה' נשמת אדם",

והטומאה - מסמלת היא את היעדר החיים.

"טמא" משורש א.ט.ם - אטום - היעדר חיים.

ביצית שיכלה להיות מופרית אך לא הופרתה - תגיע הוסת ותהיה כאן מציאות של היעדר חיים = טומאה.

תינוק שיצא לאוויר העולם וכבר איננו בתוך גופה של אימו - יש כאן מציאות של היעדר חיים בתוך הגוף = טומאה.

אדם שהתקרב למת, נגע במת - יש כאן מציאות של היעדר חיים = טומאה.

הטומאה היא היעדר החיים.

וכאשר אני עם אשתי/בעלי אני רואה חיים.

"ראה חיים עם האישה אשר אהבת"

איתה, ורק איתה אני אראה חיים.

איתו, ורק איתו אני אראה חיים.

ואם חלילה אפזול הצידה ולא אהיה בבלעדיות ונאמנות לאשתי/לבעלי - כאן יש טומאה. כאן יש היעדר חיים. כאן אראה מר. 

כאן היוונים רוצים להשכיחם מחוקי תורתך, לטמא את הקדוש לנו, להכניס עבודה זרה בליבנו.

נתחזק בחיים.

בשלמות.

בשלום.

בבלעדיות.

"ראה חיים עם האישה אשר אהבת" - נשואים טריים

 

רק איתה, עם אשתך, אתה יכול לראות *חיים*

 

רק לה, לאשתך, תשמור את האהבה שלך.

רק עבורה, עבור אשתך תהיה הגיבור שלה.

תהיה גבר. וגיבור. שלה. ועבורה.

לא לחפש להיות גיבור של אישה רנדומלית, אלא של אשתך.

לא לחפש לעזור ולסייע על חשבון הבית פנימה.

להשקיע את כל הטוב הענק הזה שבך – באשתך.

להסתכל *לה* בעיניים

לשמח *אותה*

להצחיק אותה

לפלרטט איתה

לכתוב לה מכתבים או הודעות משמחות במהלך היום

לשלוח לה אימוג'ים אוהבים

לראות מה קשה *לה*, מה אתה יכול לעשות עבורה? במה אתה יכול לעזור לה?

לראות עוד את כל הטוב הגדול הזה *בה*, במי שכרתת איתה ברית עולם.

 

אין לך דבר יותר יפה ושלם ואהוב ומדהים מהאהבה הזו בינך לבין אשתך.

אין שום דבר שיכול להתחרות בזה.

זה *באמת* הדבר הכי יפה ומדהים שקיים בעולם.

כמה יופי וטוב אתם יכולים לחוות!

אילו עוצמות של קירבה ואהבה ואושר יש בכוחכם לחוות! מרגש ומפעים עד כמה!

כמה היופי והטוב הזה יעשו לך טוב, לאשתך טוב, לילדים שלכם טוב, לקב"ה נחת גדולה, לעולם כולו טוב עצום.

 

-----------

 

"שמעי בת וראי והטי אוזנך" ושכחי כל עבודה זרה שבלב וכל גבר זר שאינו בעלך

והטי אוזנך וליבך לאישך שלך.

תהיי האישה שלו, ורק שלו.

שמרי את יופייך, את צחוקך, את ליבך רק לו.

ראי חיים ואהבה יחד איתו

כל כבודך בת מלך – רכזי פנימה, פנימה אל תוך ביתך, פנימה אל אישך.

השקיעי את כל הטוב הזה שנקרא את – בו.

להביט בו בעיניים

לשמח אותו

לצחוק איתו

להעריך ולתמוך בו

לאהוב אותו.

אין לך דבר יותר יפה ושלם ואהוב ומדהים מהאהבה הזו בינך לבין אישך.

אין שום דבר שיכול להתחרות בזה.

זה *באמת* הדבר הכי יפה ומדהים שקיים בעולם.

כמה יופי וטוב אתם יכולים לחוות!

אילו עוצמות של קירבה ואהבה ואושר יש בכוחכם לחוות! מרגש ומפעים עד כמה!

כמה היופי והטוב הזה יעשו לך טוב, לבעלך טוב, לילדים שלכם טוב, לקב"ה נחת גדולה, לעולם כולו טוב עצום.

אם מישהו רוצה גרסה מקוצרת פשוט אני..

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

 

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

 

(GPT)

יש את הגרסה של די שרוטדי שרוטאחרונה
נר איש וביתו - תדליקו אחד את השני.
תודה על הגירסה המקוצרתהעני ממעש
(התודה לפשוט אני ולצ'אט גיפיטו😅)נגמרו לי השמות
יש משהו שמפריע לי ואשמח לשתףאנונימית:)

בעלי ואני ב"ה בזוגיות מהממת ואוהבת באמת.

היום קרה משהו שמפריע לי ואני מתלבטת אם אני מגזימה או שזה באמת מציק. בעלי סטודנט והלך ללמוד למבחן שלו עם מישהי מהלימודים, כדי שתשלים לו חומר שהפסיד במהלך החודשים האחרונים במילואים. זה עורר בי פתאום רגשות של קנאות מה הוא יישב עם בחורה לבד והיא תסביר לו? מה ואם הם יצחקו פתאום וכו... אני קנאית בהגזמה או שמה?

חחחח תודה

אם הם יהיו כמה שעות ביחדפשוט אני..

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

 

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

טעיתי. הבנתי לא נכוןיעל מהדרום
אם זה מפריע לך-אז זה מפריע לך!*אשתו של בעלי*

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

מסכימה...לומדת כעת
רק לא כדאי לעשות מזה עניין גדול מדישלג דאשתקד
כי זה בעצמו יכניס רעיונות, בפרט אם אתם באמת נשואים טריים.. 
אפשר להבין אותך. תחושות של זוג טרי טריאלישבע999

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?


זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".


אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".


אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

גרוע והתחושה שלך נכונהזיויק
לדעתי זה שונה מעבודה מקצועית
אתה משתמש במילים קשותשלג דאשתקד

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

זה באמת מורכבהסטורי

השאלה אם יש לו ברירה.

לי לא היה מפריע, אם מפריע לך תגידי לו בצורהאור123456
מכובדת ואני מקווה שהוא יכבד 
קשה לתת גבולות ברוריםהעני ממעש

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת


הצלחה רבה 

אני ממש מבינה למה זה מפריעיעל מהדרום

לק"י


לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.


ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

בעיניי אם הכרחימאמינה-בטוב

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

אפשרתהילה 3>

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

החשש מובןנפשי תערוג

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

 

 

אני לא אוהב להגיב לדברים כאלו מהסיבההמצפה לישועהאחרונה

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.


זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.


איני יודעת מה לעשות?אורית יעל

ממד אחד חושבת על גירושין מצד שני על הילד שיוולד.

בעלי עוזר לחבר שלו " בן 60" עבר ניכור הורי חי במקלט אדם רווק.

הולך איתו לקניות,מתקשר אליו , מבשל לו (מה שבבית הוא לא עושה) ואומר לי שהוא לוקח ממנו כסף על הבישול כי זה חשמל ומים.

הבנאדם נדבק לבעלי כל הזמן מתקשר , תבוא איתי לאירוע.

הגעתי מהעבודה אחרי שעתיים וחצי של פקקים וקניות בעלי ביקש שאבשל

בישלתי , גם בשביל אותו אדם.

בעלי חוזר ב3-4 לפנות בוקר כל הזמן מסתובב איתו.

עובד רק בעבודה אחת שהכסף לא מספיק , מתבטל.

התייעצתי עם רב מקובל שאמר לי שאותו אדם לא יעזוב את בעלך הוא נדבק אליו ורק יהיה יותר גרוע.

אפילו יש לי אוכל של אותו אחד כדי שנבשל לו.

חוץ מזה שבעלי רב איתי שהלכתי לבת מצוה של אחיינית שלי

ואחותי והוא לא מדברים יש קצר במשפחה.לחמותי היא לא אמרה שלום וחברותי אומרות שהיא דיברה עלי בחתונה שלי ואמרה " אחותי סתומה שהתחתנה".

היה לי ויכוח עם חמותי ובעלי ופתחתי בפניה את עניי הגירושים

אמרתי לה קחי את הבן שלך תחנכי אותו וקחי אותו.

היא ענתה לי שאין לה שליטה עליו ושאני צודקת שאנשים מתגרשים בגלל זה.

ואמרה לו תעזוב את אותו חבר.

אחיות שלו רבו איתו שגר יעזוב וזה לא עוזר.

אין לי את מי לספר ולשתף רק חברה אחת שיודעת

אבל אני מרגישה שנמאס לי מהניצול הזה

אפילו ההורים של בעלי אין להם מה להגיד ומה לעשות- רבו איתו ומה לא...

כן אומרת שבעלי לא מדבר גם עם אחיות האחרות שלי.


 

מרגישה שנמאס לי מהנישואים האלה

ולגבי שם של  גרושה עדיף

אבל לחיות בנחת ובשלווה .

נ.ב - יש סיפור במשפחתי שאני גילתי בשבעה של אימי ע"ה - שהיא היתה מבשלת פעם בשבוע אוכל ושולחת בקופסאות לאדם ערירי ניצול שואה וכך כל שבוע.

אבא שלי ידע מזה והאחים שלי היו מביאים לו 

הם סיפרו שהם היו ילדים קטנים והיו שותפים לזה

 

 

יש פה כמה דבריםכל היופי

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו


אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.


הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.


השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?


האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.


מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.


בהצלחה יקרה!


וואו, כואבהסטורי
יותר מהכל, כואב שאינכם מצליחים לתקשר. בבסיס נשמע שבעלך אדם טוב עם רצון טוב, אבל בלי פרופורציות נכונות.


מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

ממש בשולי הדבריםפשוט אני..

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?


אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

ממש לא הדבר היחיד שמוזר בשרשור...לאחדשה
לא נשמע שזה רק חסדנעמי28

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.


הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

נשמע מוזר קיצונילביטה
נשמעתהילה 3>

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.


ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.


קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.


לבעלך יש לב רגיש זה טוב בשבילךאדם פרו+אחרונה

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון


 

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

 

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.


 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

 

נשואים טרייםנשואה127

היי

מתייעצת פה עם אנשים שמן הסתם היו במקום הזה...

תחילת הנישואין, ב"ה מאושרים עד הגג יחד. הבעיה היא שאנחנו ממש ממש מתקשים עם ימי הנידה והריחוק. חשוב לנו מאוד להקפיד ועדיין נופלים במגע ומרגישים אחרי זה רגשות אשם. מה עושים עם זה? 

בעיה ידועה וגם הפתרון...זיויק

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

קודם כל מזל טוב גדול לחתונההסטורי
שנית - להחליט באמת שכל ההרחקות המופיעות בהלכה, הן קו אדום חד משמעי. לא מעבירים חפצים, שמים בינכם סימן כשאתם יושבים לאכול לבד וכו'. כשמקפידים על זה, המגע כבר אינו אופציה.


שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.


בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

בעיה מוכרת ומבורכתשלג דאשתקד

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.


עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.


אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.


מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

תגידו כל בוקר תודה על המקום שלכםמשה

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

המון מזל טוב וברכה בע"ה!לאחדשה

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

רק אומרת שמפעם לפעם זה נהיה יותר קלאמונה :)

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

זה עניין של החלטהרקלתשוהנ

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

 

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

לדעתי צריך לסייגשלג דאשתקד
עבר עריכה על ידי שלג דאשתקד בתאריך כ"ו בכסלו תשפ"ו 17:49

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

מציע לדייקהסטוריאחרונה

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

 

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

 

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

 

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

מחזקים ומתחזקים יחד במהות מצוות טהרת המשפחהנגמרו לי השמות

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

 

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

 

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

 

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

 

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

 

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

 

וזה ממש לא סתם.

 

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

 

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

 

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

 

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

 

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

 

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

 

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

 

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

 

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

 

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

 

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

 

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

 

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

 

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

 

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

 

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

 

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

 

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

 

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

 

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

 

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

יש מטפלים בקהל?חוזר

אשמח אם תוכלו אפילו לתייג אנשים מהפורום שעוסקים במקצוע. תודה

אני מטפלת, פסיכולוגיתמתיכון ועד מעון
מטפלים באיזה תחום אתה מחפש?לאחדשה
כל תחום, אני רוצה להבין משהו על המקצוע הזהחוזר
אז תשאל את שאלתך ומי שיהיה לו מה לענות יענההסטורי
אנשים לא אוהבים, בצדק, שניק חדש מתחיל לאסוף פרטים על ניקים.


מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

טוב, אבל בפומבי בטח לא יענו... אנסהחוזר

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

על זה בוודאי לא יענו ואני גם לא באמת מבין מה אתההסטורי

מנסה להשיג.

 

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

מזל שלא שאלתעוד מעט פסחאחרונה

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למה השרשור הכלכלי שלי נמחק?חוזר
דיברת בצורה לא מכובדת, פנית לנשים בפרטיפשוט אני..

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

 

 

זה סיבה למחוק שרשור?שלג דאשתקד
מה?!?!חוזראחרונה
ערב נשים - המלצותתתטליולה

מחפשת המלצה לסדנה לערב נשים בקהילה❤️

לא סדנה יקרה! לא קשירת מטפחות.


תודה!!

אני אוהבת סדנאות יצירה קלותיעל מהדרום
לק"י


מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.


הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

מה זה יקרה?לאחדשה

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

איזה איזור בארץ?סוף טובאחרונה

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה


יש לי המלצות..

אולי יעניין אותך