1.האמת שקשה להגיד שזאת רק שנה אחת כי תמיד ייש עליות וירידות אבל נראה לי מגיל 16 וחצי כזה והלאה, נגיד סוף כיתה י"א- י"ב ואחריי זה בשירות. כי זה גיל שאתה מתחיל לעצב את העקרונות שלך, זמן של שאלות, מכיר את העולם, יוצא מהבועה שלך ורואה עוד סגנונות של אנשים שלא גדלו כמוך ומתחיל לבחור דרך לחיים פחות או יותר.

2. מהשנים שציינת.. נראה לי לקראת 20 כזה, 19 וחצי. סיימתי שירות וישר התחלתי מדרשה, בניין אמונה- לא תמיד זה תהליך פשוט, ניתוח לב פתוח זה. אבל עם כל הקושי- התוצאות של זה שוות.

3. ממ לשים לב..? אולי להקשיב לקולות הפנימיים ולערכים שלך ולהיות נאמן להם, לא לפחד לנסות לצאת מהמקום המוכר והידוע לפעמים. ועם זאת, להיות מחובר למסגרת תורנית כלשהי או אנשים שתוכל לגדול איתם בעבודת ה' ולשאול אותם את השאלות הנכונות וידעו לענות לך. גם לא להתפתות לכל שטות שהחברה מציעה.
 

1- 19/20 אולי מכיון שהתקרבתי לקיצו של גיל ההתבגרות?  (אני תוהה אם התבגרות היא כמו אינסוף, אפשר להתקרב אליה, לרוב הדרך לוגריתמית, בצעדים גדולים  בהתחלה וקטנים לקראת הסוף. אבל לעולם לא מתבגרים באמת)

2- כיתה ט'-י'

3-

*לא כל בעיה היא נצחית, ולא כל משבר הוא שבר לוח טקטוני ברעידת אדמה. גם דברים שנראים גדולים ומשמעותיים (והם באמת כאלה) חולפים לבסוף ולרוב לא לאחר זמן רב.

*לשתף, זו תקופה מורכבת, אנחנו בונים את העצמי שלנו, ולפעמים הבנייה הזו כוללת בתוכה התרחקות, וקרבה. למצוא מבוגר (אחראי) קרוב משפחה שפחות או יותר נמצא שם. אם כבר עושים שטויות, שמישהו ידע עליהן.

*לא לעשות שטויות. נשמע בנאלי. מותר ללכת מעט, לנסות, להסתכל על התמונה הכוללת ולבחון צעדים מחדש. אבל מומלץ לחשוב לפני כל שטות (שטות- אקט בחירה עצמאי מנוגד לכללים שהורגלנו אליהם) האם היא כזו שתוביל למקומות פחות טובים ומה יכולות להיות ההשלכות שלה בעתיד.

*התקופה שבה העדר חברה בולטת במיוחד, היא תקופת ההתבגרות. אז לכל האלה שמרגישים בצד, זה חולף, תמצאו חברים ממסגרות אחרות (בלי שטויות, כן?) משפחה, ותפתחו תחומי עניין נוספים.

*אגב תחומי עניין, אני חושבת שזו ההזדמנות למצוא ולהמציא את האישיות שלנו. ללמוד דברים חדשים (לנגן /פיזיקה /ציור)  כדאי להשקיע בזה (נכון לכל תקופה, בד"כ אח"כ יש פחות זמן)

*הוריקן ו/או צונאמי הגיוני. את/ה נורמלי/ת. ובכל אופן, כשמרגישים שלא- להעזר. יש אנשים טובים בחוץ. (אפילו שהם יודעים פחות מהמתבגר המצוי בכל זאת)

בהצלחה!

זו תקופה נהדרת, עם הרבה אנרגיות, יכולת ורצון לשנות את העולם.

נצלו אותה,

לטוב.

הפגנות וזה. אחחח

רק אני לא זוכרת ממש דברים מהשנים האלה? 

חוץ מזה שהייתי מושפעת (כמן רוב בני גילי אז) אני לא זוכרת הרבה מהגילאים האלה,
לא נראה לי שהראש שלי הבין בכלל מה זה תהליכים נפשיים בגיל הזה.

עברת את זה לבד? מישהו היה משתף בגילאים האלה בכלל את ההורים שלו? או המורים שלו? או כל דמות מבוגרת?

זה גיל שנוטים לא לשתף ולפעמים זה כ"כ קריטי. אולי זה גם עניין שכדאי לשים לב אליו. ולדעת את מי לשתף..

לנצל את היכולות המיוחדות של שנים אלו!!! ולא להתבזבז על שטויות.

(פעם מישהו חכם אמר - ימי הנעורים כ"כ בעלי פוטנציאל, חבל שקיבלו אותם נערים צעירים...)

ולבנות את עולמך, איך אתה רואה את עצמך בעוד X שנים, ומה אתה עושה בשביל זה,

וכו' וכו' וכו' אידך פירושא זיל גמור.

עה"ח:

אחד שמתחרט על כל רגע שהוא לא עשה את זה. 

יש לי קצת בלק אאוט לכל שנות התיכון שלי... זכורים לי דברים מאוד מסוימים....

1. כיתה י' הייתה משמעותית כי ממש הרגשתי שפרחתי בהרבה תחומים. אולי גם בהשפעת זה שנכנסתי להדרכה לשבט מבוקש ושווה.. זה ממש העלה את הביטחון. משמעותי גם גיל 19 שהתחלתי הרבה דברים חדשים בחיים שלי... 

2. כיתה ח' או ז' מורכב לפרט כאן

3. ואי מלא. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולתקן שם דברים. לי זאת הייתה תקופה כל כך חסרת מודעות לנפש, לעצמי, למה שטוב לי... יותר מדיי להתמקד בהישגיות וציונים... כאב לי שלא נחשפתי לעבודת ה' כבר אז או שלא הייתי במקום מבחינה חברתית שיותר מתחבר לי.... 

לדעתי פשוט להיות במקום שעושה לך טוב ולנסות דברים חדשים מבחינה חברתית... והייתי אומרת את זה יותר למחנכים- לשים דגש יותר על רוחניות ועבודת הנפש ופחות על ציונים ומבחנים... 

1- איזו שנה הייתה לכם הכי משמעותית וטובה מבין אלו? ומי שרוצה לפרט למה?

כתה י"ב, שבה התחלתי לקבל את עצמי כפי שאני.

2- איזו שנה הכי קשה, מסובכת, מורכבת ולמה?

כתה ט', שבה הבנתי שאני הומו.

3- עצות ורעיונות לדברים חשובים שלדעתכם צריך לשים אליהם לב בגילאים האלו...

חשוב מאוד שיהיה קשר פתוח ובריא עם ההורים, כדי שתמיד יהיה אפשר לבוא אליהם ולספר על הקשיים. 
פנימייה - מתכון לאסון. נערים "נורמטיביים" יכולים מאוד ליהנות, אבל מי שצריך יחס יותר אישי - הפנימייה עלולה להיות גהנום בשבילו. ההורים אף פעם לא יכולים לדעת לאיזו מהקבוצות האלה הבן שלהם שייך (וגם אפשר לעבור קבוצה תוך כדי ההתבגרות), ולכן עדיף פשוט לא לשלוח לפנימייה.

זה תלוי בקשר עם ההורים, יותר נכון בקשר של ההורים עם הילד.

אמא שלי לפני שהלכתי לפנימייה אמרה לי שזה בתנאי שכל דבר שקורה לי אני מספר להם.

זה לא שמאז כל דבר היא שאלה אותי, להפך זה נתן לה ביטחון שאני אבוא אליה.

אני בטוח לגמרי שאם לא הייתי הולך לפנימייה לא הייתי מתבגר.

חוץ מזה שפנימייה זה כיף חיים וממש קשה לי שאנשים יורדים על הרעיון.

נער שפוצע את עצמו, לא יספר על כך להוריו. 

נער שלא אוכל מרוב דיכאון, לא יספר לך כך להוריו.

והמדריכים? להם יש 30 תלמידים על הראש, הם ממש לא יכולים לשים לב מי אוכל ומי בוכה.

1. אני חושבת שכל שנה בפני עצמה עומדת. בכל השנים האלה היה לי טוב והיה לי סיוט. החלק הטוב יותר התחיל מהאולפנה,

כי ביסודי סבלתי מאוד. אבל מהאולפנה התחלתי לחוות חוויות שמעולם לא רציתי לחוות, החל מפטירת סבתא רבא בחמישית, פינויים, הגירוש מגוש קטיף, תאונה שקרתה במשפחה, מחלת סרטן של סבתי ע״ה, מחלה כרונית שחטפתי, יחסים בבית עם ההורים שהחמירו עם הגיל ועוד ועוד... הכל תוך כדי הלחץ לעשות בגרויות כי פחדתי מה יקרה אם לא אעשה אותן...

אבל בסה״כ, שנות האולפנה היו הטובות ביותר עבורי והלוואי שהייתי יודעת את זה כשהייתי שם.

2. תשובה 1 עונה על כך. אולי אציין שבשנה אחרי ש״ל התברברתי בבית מחוסר דעת מה אעשה, והיא היתה שנה נוראית ביחס לעצמי וביחס להוריי, רק בגללה תקעתי את עצמי אח״כ בלימודים אקדמיים שבכלל לא רציתי שמרחתי והיה נורא - כי פחדתי לחזור על אותה שנה.

3. העצה הכי חשובה שלי:

לא לפעול מתוך פחד, גם הפחד הכי קטן. לעצור, להפעיל את השכל, לבדוק את כל האופציות שיש ורק אח״כ את הרגש ואז להחליט על פעולה.

לא כל דבר שעושים צריך לעשות ״כי אני מתחברת״, לפעמים עושים כי זה פשוט נכון לעשות ודרך הנכונות הזו והלמידה מתחברים.

והכי הכי חשוב - אם קשה בנפש וקשה להתמודד -לבקש עזרה!!!

במיוחד אני מדגישה לגבי עזרה מקצועית. לא התאים לך העזרה המקצועית שהלכת אליה? חפשו מישהו/י אחר/ת. לא לוותר.

* עוד שתי נקודות קריטיות בעיני:

א. לגבי עניין ההתבגרות הגופנית - למצוא כל דרך ללמוד ולהתחבר לגוף שלנו, מתוך טוב, אהבה ולחבר לקדושה - 

לבקש ללמוד מאנשים ונשים ראויים, לקרוא ספרים ראויים בנושא, למזלכם, היום יש שפע בעניין, בתקופתי היה נורא ואיום ועכשיו אני והדור שלי במסע תיקון מפרך.

ב. ללמוד הכל בנושא כלכלת בית והתנהלות כספית, להתחיל חסכונות כבר מעכשיו, גם אם בקטנה!!

זוהי קריאת קודש נואשת ממש! בקשו מהמוסדות לימוד שלכם שיביאו לכם קורס מקצועי בנושא, נדנדו להם בצורה יפה,

זה כל כך כואב להתחיל חיים בלי ידע על כל מה שצריך לדעת בעולם המבוגרים, וזה ממש הצלת נפשות. 

כמובן, כולל התנהלות מול גורמים ממשלתיים - עסק, ביטוח לאומי, ביטוחים בכלל, בנק ועוד...

אתם אמנם עוד צעירים, אבל זה בדיוק הזמן להכנס לזה בנחת. מי יודע? אולי תוכלו כך לעזור להורים שלכם...

וכיתה י' וכתה י''א היו שנים הכי קשות אבל באלי לחזור עליהן שוב היה ממש כיף

עכשיו היה הכי טוב כאילו לאחרונה

בקורונה ה' גילה לי הרבה דברים.

נראה לי שככל שאתה גדל המצב רק משתפר.

הלכתי לפסיכולוג, כאילו לעו"ס. לא חובה ללכת למישהו רשמי כזה אבל מי שלא משתף לא מגלה עוד צדדים על מה שהוא חושב.

זה לא נכון רק למתבגרים, גם אח שלי שהוא בן 30 לפעמים אומר לנו דברים תובנות שהוא חשב עליהם ואז נחנו מביאים לו צד אחר.

בהצלחה!

1. כיתה י', הגעתי לשם

2. אני חושב שיב' הכרתי את המקום הזה, עברתי מקום לימודים, 

ניהלתי מלחמה עם הרב על הפורומים. שמתי ג'ל

וגיליתי את עצמי. זה הייתה גם נראלי פעם ראשונה שאני ודוד ממש דיברנו

אז בכלל...

3. לחוות את הרגעים הקטנים, לנצור יותר זיכרונות עם חברים

כי זאת תקופה קסומה שלא תחזור.

ופשוט להנות ממה עד תום.

אישית ממליץ על פניימיה אבל לא לכל אחד זה מתאים...

השביעית הייתה הכי קשה בגלל עומס רב והיינו נשארים לבד בבית הספר אחרי כולם בחושך

השמינית הייתה הכי כיפית כי היייתי חוצפן ועשיתי מה שבא לי בבית ספר והגעתי לעמק השווה בריבים מול האחים וההורים

כדאי לדעת שהעולם הרבה יותר גדול ומורכב ממה שבאמת נראה

לי הכי קשה השנה של כיתה ט

אתה לא יודעת אם האולפנה זה מקום מתאים לך באמת, את קצת מושפעת

מהחברה ולא יודית מי את באמת ויש הרבה קשיים בשנה הזאת וגם בכיתה י

במהלך פעילות זיהה אחד החיילים דמויות חמושות ללא קסדה, שלפי כל הסבר הגיוני אינם מכוחותינו.

ביקש אישור ירי מהסמל. לפי ההוראות באותה הפעילות הוא היה צריך לאשר בעצמו. משום מה חשש והעלה למ"מ. גם הוא יכל לאשר משום מה העלה למ"פ, והוא העלה למ"ד. שמענו בקשר את המג"ד מורה למ"פ לירות, המ"פ מורה למ"מ, המ"מ מורה לסמל והסמל נותן פקודת 'אש' לחייל. בשבריר השנייה בין פקודת האש' ללחיצה על ההדק, החייל מזהה שאחד המזוהים שם קסדה. הוא ממתין רגע עם הירי ומעלה לסמל את הדיווח, כי הוא חושש שזה בכל זאת כוחותינו. זה עולה לבירור למעלה ומתברר שאלו חיילים שבאמצע פעילות עלו על גג של בית שהם לא צריכים להיות בו בכלל, שהוא שטח השמדה, כנראה כדי לחפש קליטה.

קוראים לזה נס.

טנק מהכח שלנו היה תקולוהגיע למגרש טיפולים אחורי באיזה מוצב בעזה. זה היה אחרי ימים מתישים מאד לצוות, ואיכשהו שכחו לפרוק את כלי הנשק בטנק. הטק הגיע לשם בערב יום כיפור. בליל יום כיפור עבד אחד הטכנאים בתוך הטנק, ובטעות לחץ וירה צרור מהמאג. הטנק היה מכוון ממרחק של עשרות מטרים בלבד, לתוך מניין של תפילת ליל יום כיפור, עם עשרות רבות של מתפללים. הטכנאי ידע את זה, והוציא את הראש מהטנק, מוכן לראות את התמונה שהולכת להיצרב לו בראש לכל החיים. הוא רואה מולו טנק. בלי שום הסבר הגיוני, כשיש מקומות חנייה פנויים בצורה מסודרת, הגיע כמה דקות קודם מפקד טנק והחליט לחנות את הכלי שלו כך שיחסום את הטנק המטופל, והלך. הטנק שלו ספג את כל הצרור, והנזק היחיד מהאירוע היה מפקד שקיבל ריתוק 28 על חשבון חופשת השחרור שלו😬

ניסים.

פעילות בלבנון. כוח החי"ר צריך לכבוש ווילה ענקית, 3 קומות. לא רוצים להיכנס דרך הדלת מחשש שהיא מחוברת למטען. טנק יורה כדי לפתוח פתח כניסה, ובמקום חדר שיתפוצץ, פיצוץ ענק, הגג עף וכל הוילה נדלקת בבעירה מטורפת תוך שנייה. הבית היה ממולכד.

לברך כשמסיים תקופת לחימה. שיצא מכלל סכנה.

1.שני בני דודים שלי רבו והיו בנתק חצי שנה.

בשבת חלמתי שבני דודים שלי מתחבקים, וקמתי בוכה. ממש דמעות זולגות וזולגות, נדיר מאד.

ביום ראשון התקשרתי לבן דוד והוא אמר שבשבוע שעבר הם השלימו...!

2.בסעודת פסח התווכחנו ולא הסכמתי על דבר תורה, ואז אמרתי משפט גאוותי 'למדתי הרבה תורה, לא נראית לי דעתך'. ובביס הבא המצה דקרה ופצעה אותי בחיק. ממש ננעצה לי בחיך, זה ממש כאב (אף פעם לי קרה לי ככה). ואז אמרתי שזה קרה זה היא לחם ענוה ואמונה, ולא הייתי בענוה ואמונה...

3. הוצאתי מהפה משפט קשה לה', 'אין סיכוי שאני אעמוד בניסיון'. ואחרי שנייה השפרצתי דאורדוראנט והוא עף לי כמעט לפה (אף פעם לא קרה לי). כאילו לומר לי אל תגיד דבר כזה...

4. למדתי תורה, והיתה אזעקה ולא היה לי כח ללכת לממ''ד, ובשנייה הבאה הגעתי לקטע בגמ': "שאם היה קורא ובא, פוסק. (רמז שאני צריך להפסיק...) לא פסק מאי? אמר ר' מיאשה בר בריה דריב''ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (כלומר בגלל שאני לומד את המשפטים - לא יחיו = סכנה)

סימנים מחפשים בשבת.

כלומר: סימנים מחפשים בדברים הטובים שקורים לנו.

אחרת אנחנו הופכים את הבריאה כולה למשהו מיסטי, שכל היום מרמז לנו כמה אנחנו לא טובים

"אם תלכו איתי בקרי אלך איתכם בחמת קרי"

פירוש שלמדתי שאומר אם אדם אומר מקרה כשה' מסמן לו דברים אזהוא מגיע למצב שצריך ללכת איתו בחמת קרי (לא ברמזים קטנים)

אנחנו יהודים מאמינים בהשגחה ומאמינים בקב"ה

לא אומרת להפוך עכשיו כל דבר אב ל לעיתים מסמנים לנו משמים

נסעתי באזור שעה וחצי למקום ואחרי 2 שניות שהיינו שם היה לי תחושה עזה של לרצות לחזור בחזרה .. ברמה ש רגליים לקחו אותי משם

ואני אומרת לחברה בואי בואי נחזור עכשיו והיא אומרת לי למה? ואני לא יודעת להגיד לה

חזרנו נגד ההגיון איך שעלינו ויצאנו משם באוטובוס מכיוון השני מלא משטרות ...והבנו שאין דבר כזה סתם תחושה היה פיגוע מאוד קשוח שם וניצלנו ב" ה

עוד אירוע ..

בחור מאוד מוזר פנה אלי ואיך שהוא פנה ברחתי ממנו חשבתי שזהו נגמר אבל אז קלטתי ש

שחברות שלי מדברות איתו אני התעצבנתי שהן מדברות איתו ידעתי שיש לו כוונות לא טובות .

בדיעבד הבחור הזה מטריד סידרתי ..

וזהו לא באלי להמשיך את הסיפור

אבל ה' שומר

עוד סיפור אבל מטורף

ממש דאגתי שלא אספיק לעשות משהו חשוב לחברה שלי שהיתה כלה ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי שמי שרוצה לעשות מצווה ה' יעזור לו אז מדאגה וחרדה ובכי לרוגע מטורף .. גם לא היו אוטובוסים ולא היה כלום

וה' באמת עזר משהו מפחיד נגד ההגיון ברמה שאנשים שהיו שם אמרו מה לעזאזל.. קיצר סיפור אישי מטורף ועד היום אני מזכירה לעצמי את הסיפור הזה שאם אתה מאמין במאה אחוז ה' לא שוכח והוא מייצר לך באותו רגע ישועה מטורפת

לפני שנים רבות הייתי צריך להגיע לצפת לאירוע מסוים.

חברים שלי יצאו עם רכב מהמרכז, ואני חיכיתי להם בכביש 4 בתחנות האוטובוס שליד אוניברסיטת בר אילן.

בזמן שחיכיתי שיבואו עם הרכב, ניגשה אלי צעירה יהודיה שאינה ישראלית, ושאלה אותי באנגלית אם אני יודע איזה אוטובוס מגיע לצפת.

כמובן שהיא לא הייתה צריכה לעלות על אף אוטובוס 😏

ובפינה של החדרון ישבו שני חב'רה, היתה לי איזה תחושה לא טובה בבטן, אמרתי להם - לכו. אחרי חצי דקה הארון נפל על איפה שהם ישבו...

כאילו חצי דקה ממש הם שמעו את ה"בום" של הנפילה...

שהייתי נערה התנפץ לי על הראש דלת זכוכית ענקית ויצאתי רק עם פצע ביד..אין הסבר הגיוני

לדעתי כל הרעיון של ללעוג ל"תרבות יוון" ו"אנשים שמסתכלים על אנשים אחרים רצים אחרי כדור ומוחאים כפיים" קצת נדוש עד־כדי... קיטש. אפשר ברגע אחד לקנות "עליונות" מוסרית או סוג־של אליטיזם חברתי באמירת הכביכול מובן מאליו.

מה אני אגיד לך:

מעולם לא עניין אותי ממש כדורגל כהוא זה, אבל כן ראיתי כמה משחקים, כי ראיתי שממש התלהבו מזה במקום העבודה. ובסך־הכל יש בזה משהו כיפי ומשחרר, וזה די מגניב לראות כדורגל ממש מקצועי. לרוב אני מעדיף כדורסל, אבל גם זה היה מעניין. וזה מצחיק וכיפי "לפרשן" ו"להמר" כאילו אני או העמיתים לעבודה מבינים בזה איזה משהו. אני רואה בזה הנאה ילדותית ותמימה, שאינה סותרת את האופי שלי כאדם מוזר ומתבונן.

לעיני המתבונן כן זה נראה כמו "נהירה" ו"תרבות המערב" אבל חוץ מכאלה שהם באמת "חולי כדורגל" בסך־הכל זה סתם משהו חמוד ומרגיע. לרוב האנשים העובדים אין פנאי או כוחות פיזיים או חברים כדי לארגן משחק כדורגל בערב כדי לפרוק קצת עצבים, אבל כן מתאפשר לשבת על בירה ולצחוק קצת סביב משהו קליל וכיפי.

ככה אני רואה את זה.

כשקוראים את התנ"ך, רואים שעברי מצוי ובינוני היה יותר קרוב לישראלי מסורתי מודרני מאשר לרב דב לנדו.

גם דוסים, תתפלא.

ויש אנשים שזה מעניין אותם, ויש אנשים שלא.

אני אגב ראיתי כמה משחקים במונדיאל השנה. למה? הבנתי שמכל המדינות, ארגנטינה הכי אוהבת ישראל. אז אני בצד שלה. ואיתי הרבה אנשים שזה השיקול שלהם. אני לא מבינה כלום בכדורגל (טוב, עכשיו קצת יותר) וזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה היה עניין פוליטי.

אבל זה נכון שזה סוג של המקום האחרון שבו במערב מותר להיות עם חוויה לאומית בריאה. כן גם פוליטית.

הוא לא מעודד אותי. לא מפריע לו אבל זה לא מעניין אותו בכלל... אני רואה לבד וצועקת על השחקנים מה לעשות. אהה, ותוך כדי צוחקת על השדרנים שאומרים על השחקנים מה הם אמורים לעשות כאילו זה עוזר

אז זה לא האשם הצפוי. אז מי הדביק אותך בזה? תמיד היה לך חיבה לזה ?

ואין מי שיכניס אותי לזה. סתם עלה לי לראש. בנות הן משוגעות, אתה יודע

בעיני זה חילול השם שדוסים ממרכז מתלהבים מהדברים האלה ברחוב כאילו מינימום מדובר ביום העצמאות

ובמה זה שונה מפעילות פנאי כמו דמקה?

פעילות פנאי סתמית. בצפייה במשחקי ספורט - מלבד ביטול התורה ומשוב הלצים שבעניין - מתחברים לעולם הערכים הזר של תרבות המערב. זו פסיחה על שתי הסעיפּים. ומי שההבלים הללו תופסים אצלו מקום נכבד בנפש - ממקום זה שבנפשו נדחקת הקדושה.

לגבי ביטול תורה כאילו באמת שישבו וילמדו במקום לצפות

מי שצופה בין כה לא היה פותח גמרא בזמן הזה. ואם היה לו כח ללמוד הוא לא היה רואה.

וגם לגבי תרבות המערב מה כל־כך תרבות המערב בזה?

אם באמת זה משהו שתופש הרבה מהזמן ומהמקום בנפש אז אפשר לראות בזה בעיה

אם זה סתם עיסוק סתמי אני באמת לא רואה מה ההבדל בין לקרוא חדשות (הרבה יותר משחית את הנפש, מלא איסורים ולשון הרע), לבהות בקיר ולגרד את הבטן (מביא לידי שעמום), לקרוא ספר קריאה (מלא ברעיונות זרים ולפעמים גם בעייתיים), לבין לצפות בכדורגל שחוץ מאנשים שיודעים לרוץ יפה לא קורה שם כלום.

• תרבות גוף חיצונית, נכרית, ושטותית שעומדת בסתירה לערכי תורת ישראל.

• לקרוא חדשות (לא בהגזמה) זה חשוב, להאמין ללשון הרע שלצערנו לעתים מופיעה בחדשות - אסור, ובאמת חמור.

• קריאת ספר יכולה להיות נפלאה/ סתמית/ לא ראוייה/ אסורה בהתאם לאופי הספר, אופי הקורא, והמקום הנפשי אותו חפצים למלא על ידי הקריאה. אך צפייה במשחקי ספורט זה שלילי באופן גורף.

ולא למדת.

אפשר לומר את זה על כל שנייה בחיים, אבל בסוף זה מונח רחב.

• עדיין לא הסברת למה, רק קבעת שזה ככה. בסך־הכל מדובר במשחק. מי שלוקח את המשחקים האלה קשה, כן, זאת בעיה של תרבות יוון. אחרת זה סתם כמו להסתכל על ריקוד או אומנות, שגם הם תרבות יפת. מה ההבדל בין זה לבין להסתכל במשחק שחמט? או לשחק בעצמך דמקה, כשאינך יכול ללמוד תורה?

• למה זה חשוב? ועדיף להסתכן באיסורי דאורייתא מאשר משהו שאין בו איסור קונקרטי?

• כל ספרי הקריאה שאינם סיפורי צדיקים בסוף מלאים בכל־מיני השקפות שאינן בהכרח תורניות, דמויות שאינן בהכרח תורניות, קריאה מעוררת רגשות והזדהות ומחשבה. בניגוד לזה ספורט זה סתם להסתכל איך אנשים רצים יפה. מה כל־כך שלילי בזה? איך בדיוק זה משפיע שלילית על הנפש? אחרי שראיתי ספורט, מה קרה לי? במה השתניתי לרעה?

ב-2018 יצא מחקר של איזה שמאלנית, שטוען שבארועי מדיה גדולים בעולם מדינת ישראל מנצלת את זה שאין מקום בחדשות כדי להפציץ בעזה/בלבנון.

הקו הצהוב התקדם מאוד יפה בחסות המודניאל.

ורק רומז לכך שההבלים הללו נועדו רק עבור גויים. ועם ישראל צריך לנצל את זמנו לתורה ומעשים טובים, (כמו השמדת אויבים).

Attack When the World Is Not Watching? US News and the Israeli-Palestinian Conflict | Journal of Political Economy: Vol 126, No 3

או תשומת הלב המוקפדת על הבלורית, או המחמאות השקריות חסרות הפרופורציה בחוברות שמוציאים לכבוד הבחור החשוב החתן דנן (ולא הזכרתי בכלל את הכלה החסודה שהיא באמת באמת בעלת חסד ומידות טובות וכולה תפילת צדיקים ויראים ויראת שמיים ויחידה בדור, ואם היא עובדת בהייטק אז גם זכה החתן "ושלל לא יחסר" ואכמ"ל)...

ולא מן המותר להזכיר את דברי בית שמאי שאוסרים לשקר גם בזה, במיוחד אם לא נשאלו על הכלה. ועדיין התורה אמרה "מדבר שקר תרחק".

וכך או כך, גם לשקר יש גבולות.

אבל יפה שנתפסת דווקא למה שאפשר להשתמש בו ולהגדילו כדי להסתיר את יתר הדברים. כהרגלך בקודש לצופף שורות.

לא עלה על דעתי. רק אחרי התגובה שלך הבנתי. שוב, אתה עם הלצופף שורות....באמת נקדימון, זה כבר מעייף.

כל חברה מחשבת אחרת את הסיכון שלה, בהתאם לנתוני הרכב ובהתאם לנתוני הנהג.

יכול להיות שאתה צעיר ואני לא, שאין לך עבר ביטוחי נקי ולאחרים יש, שהג'יפון שלך שונה משל אחרים...

אם הייתה חברת ביטוח אחת שהיא הייתה הכי זולה לכולם, האחרות היו פושטות רגל.

מניסיון אישי:

תבדוק בכל החברות הישירות, שזה ליברה, ביטוח ישיר, AIG, wesure. בנוסף תנסה באתר וובי שמכסה בעצם כמעט את כל שאר החברות.

לפעמים ההבדלים באמת מגיעים לאלפי שקלים, אבל אם אין לך עבר ביטוחי נקי 3 שנים לפחות אז באמת לא תקבל הצעות זולות...

זו דרך טובה לוודא שרואים אותך ואתה יכול לחצות בבטיחות.

יכול להיות שאנשים עם חשש לחצות את הכביש מגזימים עם זה קצת יותר מהנצרך.

להסתכל על הנהג כשאתה חוצה

יש דברים שעדיף להשאיר אותם לא ידועים עד הסוף

אין חובה לפגוע בנפש, וכל אחד מכיר את הנפש שלו ויודע כמה יכול להכיל

לא זוכר מי כרגע מחילה

שאמר שמראות אסורים כוללים בקטגוריה גם מראות קשים של שפיכות דמים. זה מזיק לנפש. בייחוד כשזה מהעם שלך.. כשאני ראיתי את מה שראיתי הרגשתי כאילו במובן מסוים אנסו אותי וחיללו אצ כבודי. יודע שזה דוגמא רדיקלית אבל זה הדבר ההכי קרוב להרגשה הזאת. זה עשה לי כל כך רע שנכנסתי לדיכאון למשך חודש לא עבדתי לא יצאתי מהבית לא שמעתי מוזיקה לא צחקתי בקושי אכלתי.

אבל אחר כך למרות הכל חייבים לבחור בחיים

אגב איך נחשפת לסרט הזוועות?

מן סוג של מזוכיזם כזה. לא ראיתי ואיני מתכוונת לראות, בעז"ה. יש מספיק מועקות ומתח,

לשם מה להוסיף זוועות?

שמוביל אל הסרטון.

מיליוני צפיות, גם מאיראן ו"פלסטין": נתוני "אתר הזוועות" - אחרי נאום נתניהו באו"ם

גם לא מקלחת צוננת מינימלית?

לך צריך להזכיר שזו ההטרלה השנתית של @אריק מהדרום ?!

מחזקים את ידך במנהג החשוב

הכלל הוא: מתי שקיימת בך שנאה ליהדות ולהלכה זה אומר שמשהו לא תקין.

ההלכה מודה שבמקרה שלך יש מקום להקל.

אתה יורה לעצמך ברגליים, אף אחד מלבדך לא אשם במצב הזה.

הבחירה בידך - להמשיך לסבול סתם, או להקשיב להלכה האמיתית.

והבנתי שזו הטרלה קבועה. אז הצטרפתי.

לא יודע למה הגבת למגיבה שמעליך ולא לפותח, אבל מוזמן לחפש בכרטיס שלו

לא יכול כבר עם שלושת השבועות האלה - צעירים מעל עשרים

אסור לרחוץ בימים קרירים במקומות מזיעים?

ולהשתמש בתיאודורנט אם זה לא עוזר?

לא להתקלח כבר מי"ז בתמוז כדי שיהיה לי קל בתשעת הימים.

היום יש ספריי מסריח שאפשר להתיז וזה פותר את העניין.

הבעיה שנגמר המלאי

אם הורסים לי את זה כל שנה, דווקא השנה יש הרבה חדשים בפורום.

נראה לי זו השנה ה14 או ה15 לשרשור הזה.

אגב סבא שלי ז"ל תקופה ארוכה חשב שזו באמת ההלכה ולא החה מתקלח בשלושת השבועות רק בערבי שבת.

בשבת ראש חודש, הכוונה

הרי ידוע שלמעשה מנהגי האבלות (כמו לא לשמוע מוזיקה כו') זה לכל השנה, אלא שרוב הציבור לא מודע/ לא יכול לעמוד בכך, ורק בבין המיצרים מחזירים עטרה ליושנה, שנזכה

שיש כאלה שבאמת עושים את זה,

או שסתם הם מדיפים ניחוחות ולא מצליחים לשלוט על זה,

התפללתי מנחה בשבת מאחורי איזה נער, וחששתי שאני עומד לעלות בסערה השמימה.

(והתלבטתי בכלל אם מותר לי להתפלל שמה, אבל כשאני לא מתנדנד זה סבבה)

שהוא מקלח לכבוד שבת, כי ככה כתוב בקיצור שולחן ערוך.

בראשון עוד היה בסדר, בשני שלישי התחיל להיות קשה, ברביעי חמישי כבר בלתי נסבל...