אני מורכבת, אני יודעת. זה בסדר.
יש לי מן נפילה כזאת, וזה מוריד אותי למטה כזה. ואני נלחמת להישאר למעלה, ולנשום אוויר. אבל אני לא מצליחה וכל שניה אני טובעת במחשבות, אני רוצה לישון.
אני רוצה להיות בשליטה על מה שקורה,
(בעצם, נראלי שבתוך תוכי אני רוצה לדעת שאם אני אעזוב. יהיה מישהו שיחזיק אותי
אבל אין.
הלוואי שהיה, אבל אין.
וכל-כך כואב להודות בזה.
כל כך כואב)
קשה לי כל הזמן להיות ככה. ולעשות, ולנחם, לכאוב אחרים, ולהחזיק, ולהיות הרעה, ולהיות הטובה, ולשחק תפקידים.
באלי שמישהו יהיה שם בשבילי. באלי להרגיש בטוחה ליפול.
באלי לדפוק את הראש, ולדעת שמישהו יהיה שם כשאני אקיא. באלי להתנהג כמו ילדה, אבל די אני כבר מבוגר אחראי. וזה מציק לי כל כך
באלי לישון, באלי לראות סרט, באלי לעשות משהו שלא כולל ילדים קטנים או אוכל או כביסות, או די.
אני נשמעת כמו אמא.
וזה הבעיה, שאני מתפקדת כמו אמא. ולא באלי.
וואלה לא באלי.
באלי לברוח. נמאס לי מהתקופה הזאת.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת