אמא, עריסה כדי להחזיק אותי / מאיה אנג'לו

זה נכון
אני נוצרתי בתוכך.
זה גם נכון
שאת נוצרת בעבורי.
קולך היה בבעלותי.
הוא נוצר ותואם כדי להרגיע אותי.
זרועותייך עוצבו
לעריסה כדי להחזיק אותי, לנענע אותי.
ניחוח גופך היה האויר
שבושם עבורי כדי לנשום.

אמא,
המהלך הימים המוקדמים, היקרים-מכל הללו
לא חלמתי שלך היו
חיים רחבים שכללו אותי,
כי לי היו חיים
שהיו רק את.

הזמן חלף בהתמדה והרחיק אותנו זו מזו.
אני הייתי בלתי מתרצה.
פחדתי שאם אתן לך ללכת
את תעזבי אותי לעולם.
את חייכת אל פחדיי, אומרת
שאני לא אוכל להישאר בחיקך לנצח.

שיום אחד את תהיי חייבת לעמוד
ואיפה אני אהיה?
את חייכת שוב,
אני לא.
בלי אזהרה את עזבת אותי,
אבל חזרת מיד.
את עזבת שוב וחזרת,
אני מודה, במהירות,
אבל רווחה לא נחה איתי בקלות.
את עזבת שוב, אבל שוב חזרת.
את עזבת שוב, אבל שוב חזרת.
בכל פעם שנכנסת מחדש לעולמי
את הבאת ביטחון.
לאט אני רכשתי אמון.

את חשבת שאת מכירה אותי,
אבל אני הכרתי אותך,
את חשבת שאת צופה בי,
אבל אני החזקתי אותך היטב במבטי,
מתעדת כל רגע,
משננת את חיוכייך, משרטטת את מבטייך הזועפים.
בהיעדרותך
אני שחזרתי אותך,
את הדרך בה נהגת לשיר
ברוח קלילה,
כשבלדה מתייפחת
בשורש שירך.

הדרך בה החזקת את ראשך
כך שהאור יוכל ללטף את פנייך.
כשהנחת את אצבעותייך מעל ידי
ואת ידך מעל זרועי,
אני בורכתי בחוש של בריאות,
של כוח ושל מזל מאוד טוב.

את היית תמיד
לב השמחה עבורי,
מביאה ממתקים של גיל,
סוכריות של צחוק פתוח.

אהבתי אותך אפילו במהלך השנים
כשאת ידעת שום דבר
ואני ידעתי הכול,
אהבתי אותך בכל זאת.
באדיבות מתנשאת, כמובן,
ממקומי הגבוה
של תבונת נעורים.
דיברתי בחדות עלייך, לעיתים קרובות
כי את היית איטית להבין.
אני גדלתי
ונדהמתי למצוא
כמה ידע ליקטת.
וכל כך במהירות.

אמא, למדתי מספיק עכשיו
כדי לדעת שלמדתי כמעט כלום.
ביום זה
בו מכבדים אימהות,
תני לי להודות לך
שאנוכיותי, בורותי ולעגי
לא הביאו אותך לכדי
השלכתי כמו בובה שבורה
שאיבדה את מעמדה כמועדפת.
אני מודה לך
שאת עדיין מוצאת משהו בי
להוקיר, להעריץ ולאהוב.

אני מודה לך, אמא.
אני אוהבת אותך.

אשכרה.

קפוץ לי