ושתינו הותשנו כל כך
שבמקום להמשיך ללכת עד לעבודה, חזרנו הבייתה לחמש דק, אני הפלתי את הרצועה, היא רצה לשתות ואני נפלתי למיטה כאילו סחבתי על הגב לבד את הטיטאניק כולה.
אחרי כמה דקות הצלחתי לאזור כח להתיישב, פינאט סיימה לשתות והייתה שרועה על הרצפה כמו אחרי קרב בערך.
החלפתי לסנדלים, שתיתי מים, ובאתי לצאת כדי להגיע לעבודה, פינאט הסתכלה עלי מלמטה כאילו יצאתי מדעתי. וכשבכל זאת פתחתי את הדלת כמעט יכולתי לשמוע אותה נאנחת כשהיא קמה, כאילו היא שאלה את עצמה מה נדפק עם הדודה הזו, אבל לצאת איתה זה עדיף על להישאר לבד בבית.
מסכנה שלי שהיא...
ועכשיו אני נחה לה בחצר בצל, ואני עדיין מנסה להסדיר את נשימתי
שה' יעזור לכולנו...




